2. עמדתנות

אחד האתגרים באימוץ של התפיסה תהליכנית, הוא שהתפיסה הזו מנוגדת לגישה המקובלת בחברה. רעיונות מסוימים, שמנוגדים לתפיסה התהליכנית, נעשו כל כך מקובלים בחברה, שהם נראים לנו כעת ברורים מאליהם. כדי להצליח ולדבוק בתהליכנות, עלינו להתייחס אליהם, ולהסביר במה הם לא־מדוייקים. אולם בגלל אופיים החמקמק, נדרש מאיתנו קודם כל לתאר במפורש מהי הגישה המקובלת, ומאיפה היא נובעת.

למעורבות פוליטית או חברתית יש שני מרכיבים: גיבוש עמדות, וקידום שלהן. לכאורה, טבעי היה לצפות שאלה יהיו שני שלבים עוקבים. כלומר, שבבואנו לעסוק בנושא ציבורי, אנחנו קודם נגבש עמדה לגביו, ורק לאחר מכן נפעל לקדם אותה. אולם בפועל, זה לא המצב, ושני המרכיבים האלה תמיד שזורים זה בזה. עצם הניסיון לקדם מדיניות מסוימת דורש מאיתנו "להתחכך עם השטח", והחיכוך הזה חושף אותנו למידע חדש על הנושא, שלא תמיד היה זמין לנו קודם. המידע הזה עשוי לשנות את דעתנו. כלומר, חלק מתהליך גיבוש הדעה חייב להתרחש אחרי שכבר התחלנו לקדם מדיניות.

גורם נוסף לכך ששני המרכיבים הם בלתי נפרדים, נוגע לדינמיקה הבין־אישית. מקובל לטעון שהכלי המרכזי לקידום עמדות בחברה דמוקרטית הוא השפעה על דעת הקהל. כלומר, פעולת "קידום העמדות" שלנו, היא התערבות ב"גיבוש העמדות" של הזולת.

הרצון שלנו לשכנע את הזולת בעמדתנו – פעולה שנתפסת כליבת המעורבות החברתית – הוא רצון עז. אולם, הוא נמצא לעתים במתח עם הרצון שתיארנו בפרק הקודם, שתהליכי גיבוש העמדות בחברה יהיו מיטביים. לדוגמה, כאשר חלק מהעובדות הרלוונטיות לדיון משרתות את העמדה שלנו, וחלק מהעובדות לא משרתות אותה, עלינו להחליט האם להציג את כל העובדות, או להתמקד באלו שנוחות לנו. האפשרות הראשונה משרתת בצורה הטובה ביותר את המאמץ של מי שמולנו לגבש עמדה, אולם האפשרות השנייה משרתת טוב יותר את המאמץ שלנו לקדם את עמדתנו.

אם כן, ניתן לתאר שתי גישות להתמודדות עם המתח הזה. הגישה הראשונה היא זו שאנו מכנים "עמדתנות": התפיסה שלפיה קידום העמדה שלנו הוא כל כך חשוב, שראוי לפגוע בשבילו בתהליכי גיבוש העמדות של עצמנו ושל זולתנו. לעומת זאת, התפיסה התהליכנית היא הפוכה: חובתנו לאפשר תהליכי גיבוש עמדות איכותיים, בלי קשר לשאלה האם זה משרת את עמדותינו הנוכחיות.

כיום, הגישה הדומיננטית בחברה היא הגישה העמדתנית. מצופה מכולנו לשרת את המחנה הפוליטי שלנו, גם במחיר של פגיעה משמעותית בשיח: לצרוך חדשות מגופי תקשורת ספציפיים, שהסיקור שלהם לא מאתגר את עמדות המחנה; לא לעודד שיח על הטיעונים הטובים של מחנות יריבים; להשתתף בתרבות השיח האלימה, שבה כל צד מנסה להשפיל או לבייש את הצד השני; לדרוש העלמה של "גורמים שליליים" מהזירה הציבורית; ולהפיץ מידע בלתי־מבוסס, חצאי־אמיתות ולפעמים אף שקרים.

ההתנהלות העמדתנית של החברה היא מסוכנת, משום שהיא שומטת את כל הבסיס הרציונלי של קבלת ההחלטות בחברה. תהליכי גיבוש העמדות של כולנו מזוהמים על־ידי המניפולציות האלה, שנעשות בעצמן כדי לקדם עמדות, שהתגבשו אף הן בתהליך כזה, שזוהם על־ידי מניפולציות. זו מעין "תרמית פירמידה" אינטלקטואלית, שאין לה בסיס להישען עליו. החברה צריכה להיות מובלת על ידי תפיסות שהתגבשו בתהליך בריא, אולם יש פחות ופחות הזדמנויות לחוות תהליך כזה. ככל שהחברה נעשית קיצונית יותר בעמדתנות שלה, כך עמדות פחות מבוססות ויותר מופרכות תופסות מקום משמעותי בשיח הציבורי. כדי לעצור את התהליך הזה, צריך לספק אלטרנטיבה לגישה העמדתנית.

אם כן, איך נראה דיון ציבורי תהליכני? האם בחברה כזו לא נביע את העמדות שלנו? להיפך! דווקא כשאנחנו במחלוקת או באי־הסכמה עם מי שמולנו, נקודת המבט שלנו נעשית מועילה לדיון. הטיעונים שלנו, המידע שיותר זמין לנו, הרעיונות שאליהם לנו היו יותר הזדמנויות להיחשף – כל אלה תורמים תרומה משמעותית לשיח. שיח איכותי דורש מאיתנו דווקא להביע את דעתנו, ולהשמיע את החשיבה שלנו. זה פשוט צריך להיעשות במטרה לתרום לדיון, לא לפגוע בו כדי לקדם אג'נדה מסוימת.

אם כל צד יביא לדיון את נקודת המבט שלו, כולנו נוכל לגבש עמדות באופן הכי אינטליגנטי. זה לא אומר שנגיע להסכמה, וזו גם לא המטרה. אין צורך שנסכים. מה שחשוב הוא שנוכל לחשוב.