תנועת "גלים" היא ניסיון לבנות קהילה של פעילים חברתיים, מכל המגזרים ומכל הזרמים הפוליטיים, שהחליטו לקחת על עצמם משימה מורכבת: להיאבק במנגנונים שמייצרים את הקיטוב הקיצוני בחברה שלנו, ובפרט להיאבק בהשפעה החזקה של אותם מנגנונים עלינו אישית.
אנחנו רוצים להיות מודל לשותפות ולחברות בין אנשים, שמגשרות על זהויות שונות, אידיאולוגיות סותרות, אי-הסכמות עמוקות ואינטרסים מנוגדים.
אנחנו רוצים להיעזר זה בזו כדי לקבל תמונה מלאה של החברה שבה אנחנו חיים, על כל חלקיה; לפוצץ את "הבועות" שבתוכן אנחנו מתנהלים, שמורכבות בעיקר מאנשים שדומים לנו; ולהצליח לחשוב בצורה מעמיקה וכנה על טובת כל בני האדם שסביבנו.
מנהיגה היא כל מי שחושבת על הסביבה שלה, מנסה למצוא דרכים להפוך אותה לטובה יותר עבור אנשים סביבה, ופועלת כדי לשנות אותה בהתאם. מטבע הדברים, מי שבוחרת לקחת חלק בפעילות של תנועת "גלים" היא מנהיגה.
יש דרכים רבות בהן אנשים מפגינים מנהיגות: חלקם כותבים ומסבירים את עמדותיהם, במטרה לשכנע אנשים סביבם; חלקם נפגשים עם חברי כנסת, ומקדמים חוקים; חלקם מייצרים אומנות, במטרה לאתגר את החשיבה של אנשים; חלקם מפגינים ברחובות; חלקם פונים לבתי משפט; חלקם מנהלים קמפיינים בטלוויזיה; חלקם מקימים עמותות או חברות שנותנות שירותים נדרשים לציבור; חלקם עושים עבודה עיתונאית, ומדווחים על המציאות לציבור; חלקם עוסקים במחקר, כדי שתהיה לנו תמונה טובה יותר של המציאות; חלקם מפיצים מידע ורעיונות ברשתות החברתיות; וכן הלאה וכן הלאה - יש אינספור דרכים שבאמצעותן מנהיגות ומנהיגים מעצבים את מציאות חיינו.
כולם עושים עבודת קודש.
אנחנו כחברה ניצבים בפני אתגרים רבים, ואנחנו זקוקים לאנשים רבים שיחשבו עליהם, וינסו לפתור אותם. אנחנו גם צריכים בהקשר הזה מגוון של אנשים - אנשים מתחומי ידע שונים, אנשים עם ניסיון חיים שונה, אנשים שתפיסת עולמם צמחה מתוך אסכולות שונות של חשיבה, ואנשים עם נטיות ונקודות מבט שונות. מגוון הוא המפתח לפתרונות יצירתיים.
המנהיגים - על סוגיהם - הם אלה שקובעים לאיזה כיוון החברה שלנו הולכת. אמנם מנהיגים שונים "מושכים" את החברה לכיוונים שונים, אבל בסופו של דבר, כלל המאמצים של הקבוצה הזאת הם אלה שמתווים לחברה את הדרך.
לכן, המנהיגים הם השכבה המעצבת של החברה.
חשוב שתהיה לנו שכבה מעצבת חושבת, שפועלת מתוך אכפתיות כלפי הצרכים של כל קבוצות האוכלוסייה, מתוך היכרות והבנה של הצרכים האלה, ומתוך חשיבה יצירתית.
מפתה לחשוב שיהיה טוב אם החברה שלנו תעוצב על ידי "אנשים כמונו" - אנשים דומים לנו, בעלי עמדות דומות לשלנו. אך המציאות היא שיש לנו נקודות עיוורון משמעותיות. אנחנו בורים לגבי קבוצות רבות, ויש לנו הטיות רגשיות שגורמות לנו לזלזל בצרכים של קבוצות רבות. אם החברה תעוצב על ידי "אנשים כמונו", הצרכים של אותן קבוצות לא יקבלו מענה. ככלל, כשיותר מדי כוח מרוכז בידי קבוצות בודדות, קבוצות אחרות נרמסות.
מצב אחר, שהרבה חברות נקלעות אליו, הוא שהכוח מפוזר בין מנהיגות של קבוצות שונות, והן נאבקות זו בזו מאבק בלתי פוסק למען האינטרסים שהן מקדמות. לפעמים מצב כזה עדיף על פני שכבה מעצבת הומוגנית, כי כל קבוצה נותרת לפחות עם חצי תאוותה בידה.
אבל זה לא מספיק טוב. שכבה מעצבת שמורכבת ממנהיגים שנאבקים זה בזה מייצרת מדיניות לא טובה. הרבה מההחלטות בה הן תוצאה שרירותית של יחסי כוחות מקריים. הרבה מהמשאבים המנהיגותיים בה מתבזבזים על המאמץ לנטרל זה את מאמציו של זה.
מה שאנחנו באמת רוצים זו שכבה מעצבת מגוונת, אבל כזו שהמנהיגים בה לא שואפים לשרת רק את המגזר "שלהם". שכבה מעצבת שהמנהיגים בה חושבים על הצרכים של כולם, ומנסים למצוא - ביחד ולחוד - פתרונות יצירתיים וטובים יותר לבעיות החברה; פתרונות שיתנו מענה מספק לצרכים של קבוצות רבות באוכלוסיה.
האם ניתן למצוא "פתרונות קסם" כאלה, שיספקו את הצרכים של הקבוצות השונות באוכלוסיה? או שמא השוני באינטרסים הוא עמוק מדי, ומהותי מדי, מכדי שפתרונות כאלה יהיו אפשריים?
זאת הנחת מוצא יעילה, שלכל קונפליקט חברתי, יש פתרון הרבה הרבה יותר טוב משאנחנו נוטים להאמין. כלומר, ניתן לגבש מדיניות, שתיתן מענה לצרכים של כל הקבוצות, והן יהיו מרוצות הרבה יותר משנדמה לנו. הוא כנראה לא יהיה פתרון מושלם, ולא יענה על הכל, אבל הוא יהיה פתרון טוב בהרבה מזה שיתגבש כתוצאה מכיפופי ידיים הדדיים.
הבסיס לאופטימיות הזאת, הוא דווקא בהכרה פסימית למדי: יש תופעות פסיכולוגיות וחברתיות שגורמות לנו להילחם זה בזה, ולשנוא זה את זה, גם כשאין לנו סיבה "טובה" - כלומר, גם כשהמחלוקות המהותיות בינינו ניתנות בעצם לפתרון. יש דינמיקות חברתיות, מתוחכמות ומבלבלות, שמבטיחות שנישאר לכודים במעגלים של בורות, חשדנות, דורסנות ושנאה זה כלפי זה.
בפרט, הדינמיקות האלה גורמות לנו לראות את הקונפליקטים בינינו כפחות פתירים מאשר הם באמת. הן גורמות לנו לראות את המציאות החברתית כמשחק סכום-אפס, וכך להצדיק התנהגות כוחנית ודורסנית כלפי קבוצות אחרות, משום שזו לכאורה הדרך היחידה להגן על צרכינו המוצדקים. כך, אנחנו ממשיכים לפגוע אחד בשני, מה שמעמיק עוד יותר את אמונתנו שהמחלוקות בינינו אינן פתירות, וחוזר חלילה.
אבל דווקא בעיוותים האלה מסתתרת התקווה: כשאנחנו מצליחים לשים לב לאותם עיוותים, נפתח לנו פתח להאמין שדווקא עשויים להיות פתרונות שיהיו טובים לכולם. בלי להאמין בקיום של פתרונות כאלה, אין לנו יכולת לחפש אותם - אבל אם נצליח לראות שיש לפחות אפשרות שהם קיימים, מדי פעם נצליח גם למצוא כאלו.
לכן, חלק מהאתגר שלנו הוא ללמוד להכיר את אותם עיוותים, ולזהות אותם ואת ההשפעות שלהם - גם על אנשים סביבנו, וגם עלינו.
בבסיס של כל מחלוקת פוליטית, עומדים צרכים אמיתיים של בני אדם - כלומר, דברים שבאמת חשובים להם. אלה עשויים להיות צרכים כלכליים, צרכי ביטחון, צרכים רוחניים ותרבותיים, ואף צרכים אידאולוגיים.
באופן טבעי, אנחנו מחפשים מדיניות שתיתן מענה לאותם צרכים, ואותה נוכל לקדם.
למען האמת, אפשר להציע הרבה סוגים של מדיניות אפשרית כדי לספק מענה לאותם צרכים.
נניח, למשל, שלאישה מסויימת יש צורך לנוח בצהריים. בגלל סדר יומה, היא יכולה לנוח רק בין השעות 13:00 ל-14:00. לרוע המזל, יש לה שכן מתופף, וקולות התיפוף שעולים מדירתו בשעות הצהריים מפריע לה לישון. לבעיה הזאת ישנם פתרונות רבים (חלקם טובים, וחלקם פחות): אפשר לקבוע בבניין איסור על נגינה בין 13:00 ל-16:00; אפשר להציב עבורה מיטה למנוחה במקלט האטום של הבניין; אפשר גם לבצע איטום אקוסטי לחדר שבו השכן מנגן.
לרוב, אותה שכנה שרוצה לנוח, תחשוב תחילה על המדיניות המתבקשת: איסור על נגינה בין 13:00 ל-16:00. היא עשויה להתחיל לדבר עם שכנים שונים בעניין, ולשכנע אותם לתמוך באיסור באסיפת הדיירים הקרובה.
אולם, ייתכן שיש לשכן סיבות טובות לנגן דווקא בשעות הצהריים: למשל, יכול להיות שהוא מלמד נגינה בתופים לפרנסתו, ואלה השעות היחידות שבהן התלמידה שלו יכולה לבוא לשיעור. אזי האיסור המוחלט יפגע בפרנסה שלו - פגיעה שהיא לא בהכרח פחות חמורה מהפגיעה במנוחת שכנתו.
בעולם מושלם, השכן היה יכול להסביר את המצב לשכניו, והם היו עוברים ובוחנים את הפתרונות החלופיים לסכסוך. אולם בפועל, זה לרוב לא מה שיקרה. במקום זאת, הבניין יתחלק לשני "מחנות": אלה שתומכים בנגינה בצהריים, ואלה שמתנגדים לה. התומכים יעלו טיעונים שונים בעד נגינה בצהריים (כמו: "זה הזמן שבו רוב דיירי הבניין העבודה, ולכן הנגינה הכי פחות מפריעה"), והמתנגדים יעלו טיעונים שונים נגדה ("מה אם מישהי לא הולכת לעבודה כי היא לא מרגישה טוב וצריכה לישון?"). לבסוף תהיה הצבעה, אחד הצדדים ינצח, והצרכים של הצד השני לא יקבלו מענה.
שורש הבעיה הוא בכך שהשיח מתמקד במדיניות, ולא בצרכים עליהם המדיניות באה לענות.
זה מגביל את היכולת שלנו למצוא את הפתרונות שיענו על הצרכים של כולם.
למה השיח החברתי והפוליטי מתמקדים כל כך במדיניות, ולא בצרכים?
סיבה אחת היא שמדיניות היא פשוט נושא שקל יותר לדבר עליו. סיבה נוספת, היא בורות: בגלל הנתק בין החלקים השונים של האוכלוסיה, אנחנו באמת לא יודעים (ולא מבינים את המעט שאנחנו כן יודעים) על הצרכים של קבוצות אחרות. לעומת זאת, על המדיניות שהן מנסות לקדם אנחנו כן שומעים, כי זה עניין שהן מתקשרות באופן אקטיבי כלפי חוץ (למשל, כשנציגיהן מגישים הצעת חוק, או כשהם יוצאים בקמפיין).
אבל יש גם סיבה נוספת: בגלל חוסר האמון בין הקבוצות השונות.
בגלל שכל קבוצה מפחדת להירמס ע"י קבוצות אחרות, כל קבוצה משתדלת להחזיק בעמדות כוח. "עמדת כוח" היא כל הישג פוליטי או חברתי של הקבוצה, שאותו היא יכולה למנף להישגים אחרים.
מהסיבה הזו, קורה רק לעתים רחוקות שקבוצות מוותרות על הישג שהשיגו, אפילו אם ההישג הזה, כשלעצמו, לא מספק מענה לאף צורך של הקבוצה.
לשם כך, אותן קבוצות נמנעות מלנהל עם שאר החברה שיח כן לגבי הצרכים שלהן. הן חוששות, שאם יהיה גלוי ומוסכם שהישגי העבר של הקבוצה לא עונים על הצרכים שלה, זה ישמש כהצדקה ליטול ממנה את אותם הישגים. זה, בתורו, ימנע מהקבוצה להשיג מטרות שכן מספקות מענה לצרכי הקבוצה.
אם כן, כדי להצליח לקיים שיח חברתי על הצרכים של הקבוצות השונות, אנחנו חייבים לבנות אמון ביניהן.
האתגר הגדול בבניית אמון בין הקבוצות השונות בחברה, הוא שלעתים קרובות חוסר האמון ביניהן מוצדק. מאחר שהדינמיקה הפוליטית שלנו היא כל כך כוחנית, לכל קבוצה יש סיבות אמיתיות לחשוש, שאם קבוצות אחרות ישיגו יותר מדי כוח, הן ירמסו אותה ולא ידאגו לצרכיה.
לכן, כדי לפתור את בעיית האמון, אנחנו צריכים קודם כל להצדיק את האמון הזה. לשם כך, אנחנו צריכים לפתור את בעיית האכפתיות. כלומר, לגרום לכך שלמקבלי ההחלטות בכל קבוצה יהיה אכפת מהצרכים של קבוצות אחרות, ולכן הם ידאגו לצרכי הקבוצות האחרות גם אם בעתיד ירכזו אצלם כוח רב.
אכפתיות היא קונספט מעט חמקמק. לאנשים רבים יש תפיסות עולם, והעמדות שלהם לגבי המדיניות הרצויה נטועות בתפיסות העולם האלה. כמעט תמיד, אנשים יסבירו לכם בשכנוע אז, מדוע תפיסת העולם שלהם, והמדיניות שנובעת ממנה, יהיו מועילות לכלל הקבוצות החברה.
זאת איננה אכפתיות. אכפתיות איננה האמונה השכלתנית שהמדיניות שלך תפעל לטובת האחר. אכפתיות היא רגש.
חשוב מאוד שנפתח את הרגש הזה בין קבוצות שונות בחברה, ולא נסתפק באמונה שהמדיניות שלנו תועיל לכולם. זאת משלוש סיבות:
ראשית, הבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים כחברה משתנות. לכן, גם המדיניות שבה אנחנו תומכים עשויה להשתנות. גם אם המדיניות שבה אנחנו תומכים היא לדעתנו כזאת שמועילה גם לקבוצה היריבה - ייתכן שבעתיד, עם שינוי הנסיבות, נתמוך במדיניות שדווקא מזיקה לקבוצה היריבה. לכן, כל עוד אנחנו לא מגלים אכפתיות עמוקה כלפי הקבוצה היריבה, טבעי שחבריה לא ישלימו עם מצב שבו אנחנו קובעים את גורלם.
שנית, לעתים קרובות החשיבה שלנו מוטה כתוצאה מהרגשות שלנו. אם אנחנו תומכים במדיניות מסויימת, יש לנו נטייה להאמין, לאו דווקא בצדק, שיתרונותיה גדולים מכפי שהם באמת. גם כאשר צצות סיבות לחשוד שלמדיניות שלנו יש חסרונות מסוימים, אנחנו לעתים קרובות עיוורים אליהם. ככל שאנחנו יותר אדישים להשלכות של אותם חסרונות, כך גדל הסיכוי שנהיה עיוורים אליו. לכן, אם אין בנו מספיק אכפתיות כלפי קבוצה אחרת, גדלים הסיכויים שנרמה את עצמנו להאמין שהפתרונות שלנו טובים עבורה.
הסיבה השלישית לפתח אכפתיות, היא הקושי הגדול שלנו להבין - גם ברמה השכלתנית - תפיסות עולם יריבות. אפילו אם המדיניות שאנחנו מציעים באמת תועיל לקבוצה היריבה, לעתים קרובות נתקשה לשכנע בכך, משום שהנחות היסוד שהביאו אותנו למסקנה הזו עשויות להיות זרות לחלוטין לבני-השיח שלנו. לעומת זאת, אכפתיות אנחנו יודעים לתקשר. כשצד אחד מצליח להראות לצד השני אכפתיות באופן ישיר, אמין ומשכנע, הצד השני עשוי להצליח לתת בו אמון - אפילו כזה שיגשר מעל תהום עמוקה של אי-הבנה ואי-הסכמות.
אם כן, כדי לבנות בינינו יחסי אמון עלינו קודם כל להצדיק את האמון הזה. ולשם כך, עלינו לעורר בעצמנו (וזה בזו) את רגש האכפתיות.
המשך יבוא...