כולנו - או לפחות, כמעט כולנו - רוצים אותו דבר מהמנהיגים שלנו.
כולנו רוצים מנהיגים, שמה שעומד לנגד עיניהם זו טובת הציבור. כל הציבור, על כל חלקיו. לכן, כולנו רוצים מנהיגים שמכירים ומבינים את המציאות ואת הצרכים של כל הקבוצות בחברה, ושהיחס הרגשי שלהם כלפי כל הקבוצות בחברה הוא יחס של אכפתיות.
כולנו רוצים מנהיגים שחושבים על הבעיות המורכבות, ומנסים למצוא פתרונות שיהיו, במידת האפשר, טובים לכולם. כולנו רוצים מנהיגים קשובים לשיח הציבורי, שפתוחים לרעיונות שעולים מתוך השקפות עולם שונות. כולנו רוצים מנהיגים עם ראש פתוח, שמוכנים לבחון מחדש תפיסות שלא הוכיחו את עצמן. כולנו רוצים מנהיגים חכמים, שמפגינים שיקול דעת בריא.
כולנו רוצים מנהיגים שאפשר לסמוך עליהם. מנהיגים שגם כשאנחנו לא מסכימים איתם, אנחנו יכולים לקבל את ההכרעות שלהם בביטחון ובהשלמה. אנחנו רוצים שכל הציבור יחוש ככה לגביהם - גם אנשים עם דעות דומות לאלה שלנו, וגם אנשים עם דעות שונות.
כולנו רוצים מהמנהיגים שלנו את אותן תכונות.
אם ככה, מדוע החברה שלנו כל כך מפולגת?
ניתן להצביע על סיבות רבות. יהיו מי שיטענו שהסיבה העיקרית קשורה לטכנולוגיה, ולאופן שבו אנחנו צורכים מידע; יהיו מי שיטענו שהסיבה היא גורמים קיצוניים מסויימים שהצליחו להגיע לעמדות השפעה; ויהיו גם מי שיטענו שהסיבה פשוט קשורה לאופי של סלעי המחלוקת: אנחנו מתמודדים עם סוגיות גורליות ומורכבות, שקשה להגיע לגביהן להסכמות, ואין בהן הרבה מקום לפשרה.
אלה כולן סיבות טובות וחשובות, ויש בהן מידה רבה של אמת. אבל במאמר הזה אני רוצה להתמקד בסיבה אחרת, שגם היא מאוד חשובה: אנחנו פשוט לא יודעים איך להתנהל סביב אי-הסכמות.
כחברה, אימצנו בשנים האחרונות גישה מזיקה מאוד לגבי מחלוקות. זו גישה שתמיד החזיקו בה חלק מהאנשים, אבל רק לאחרונה היא הפכה להיות הגישה השלטת. השינוי הזה היה כל כך גורף, עד שהיום כבר קשה לנו להבחין בכך שיש גם גישות אפשריות אחרות. הגישה המזיקה הזאת נראית לנו "טבעית" ו"הכרחית", ולכן אנחנו בלי משים בוחרים בה שוב ושוב.
בחברה שלנו השתרשו כמה אמונות שגויות לגבי טבען של אי-הסכמות, ולגבי הדרך להתמודד איתן. מה גורם לכך שלא מסכימים איתנו? איך ישתלם לפעול כשיש מחלוקת? למה אנחנו יכולים לצפות מהיריבים שלנו? לגבי כל השאלות האלה התקבעו בחברה תשובות מסוימות. הן נהיו כל כך מקובלות, עד שהן נראות לנו "ברורות מאליהן". וכל זמן שאנחנו מאמינים להן, הן מכתיבות את אופי ההתנהלות שלנו במצבים של מחלוקת. אבל התשובות האלה שגויות מיסודן.
אני קורא להן אמונות מקטבות. אלה אמונות שקריות, שגורמות לנו להתנהג באופן שמסכסך בינינו, מביא אותנו לשנוא זה את זה, והופך את החברה שלנו לשסועה יותר. אבל אם נפסיק להאמין להן, יהיה לנו קל בהרבה למצוא דרכים נכונות יותר להתנהל: דרכים שבהן נוכל להתמודד בצורה כנה עם המחלוקות בינינו, מתוך תחושה של שותפות, אכפתיות הדדית וחיבור.
בחלק הראשון של המאמר, נציג שלוש אמונות מקטבות מרכזיות, הבנויות זו על גבי זו, ונסביר באיזה אופן הן שגויות, ומה האמת שאותה הן מסתירות מאיתנו. בחלקו השני של המאמר, נדון בהשלכות המעשיות של תובנות אלה.
האמונה המקטבת הראשונה היא פשוטה מאוד: מי שלא מסכים איתנו, ופועל לקדם מטרות סותרות מאלה שאנחנו מנסים לקדם, הוא נגדנו. לכן, מן הסתם נהיה גם אנחנו נגדו, ונקווה לכישלון שלו.
נשמע מתבקש, לא?
לפני שניגש להסביר למה האמונה הזו איננה מדוייקת, חשוב להודות שיש בה מידה רבה של אמת: יש בעולם גם אנשים שפועלים מתוך כוונות רעות, והפעולות של חלקם אכן מכוונות נגדנו.
אבל אני רוצה להתמקד דווקא באנשים שמהווים את רוב האוכלוסיה: אלה שרוצים שהחברה תיטיב עם כולם. גם מבין האנשים האלה, לא כולם מסכימים איתנו לגבי הדרך שבה החברה צריכה להשתנות. יש בינם רבים שחושבים אחרת מאיתנו, והם פועלים כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם. מאחר שאנחנו פועלים כדי לקדם את תפיסת העולם שלנו, יש בינינו קונפליקט. הם "נגדנו" ואנחנו "נגדם" .
הקונפליקט בינינו ובין בני הפלוגתא שלנו הוא קונפליקט אמיתי, אבל בבסיס שלו נמצאת מטרה משותפת: גם אנחנו וגם הם רוצים למצוא את הדרך הנכונה להיטיב עם כל כולם, ולפעול על פיה. במובן הזה, אנחנו שותפים. אנחנו רוצים בהצלחתם, והם בהצלחתנו. אנחנו אלה בעד אלה.
יש לנו אפשרות לבחור במה למקד את תשומת הלב שלנו: בקונפליקט שקיים בינינו, או במטרה המשותפת שלנו. זה יקבע את היחס הרגשי שלנו כלפי אותם בני פלוגתא - האם היחס הבסיסי שלנו כלפיהם יהיה להיות נגדם, או להיות בעדם.
להיות בעדם, אין בהכרח פירושו להסכים איתם, או להימנע מקידום מטרות שסותרות את אלו שהם מקדמים. אנחנו נמשיך להחזיק בתפיסה שלנו לגבי הנושאים שבמחלוקת, ונמשיך גם לפעול בהתאם. לעיתים קרובות אף נפעל להכשיל מאמצים קונקרטים שלהם, כי אנחנו חושבים שהם מזיקים. אך על אף ההתנגדות שלנו לפעולות שלהם, תמיד נהיה בעדם. תמיד נרצה שהם יצליחו במטרת העל שלהם: להיות מנהיגים טובים.
כשאנחנו בעדם והם בעדנו, ולמול עינינו עומדת המטרה המשותפת של קידום הטוב, היחס הבסיסי בינינו משתנה מיחס של יריבות ליחס של שותפות. אנחנו בוחרים לראות אחד את השני כשותפים. כפי שיובהר בהמשך, לבחירה הזאת יש גם השלכות מעשיות.
האמונה המקטבת השנייה קשורה לניהול שיח: אם אנחנו מחזיקים בתפיסה מסויימת, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות בדיון הוא לשכנע בה.
מכיוון שכך, אם משתתפים בדיון שני דוברים עם עמדות הפוכות, עליהם להילחם על דעת הקהל. כל אחד מהם צריך לגרום למשתתפי הדיון לקבל רק את דבריו, ולדחות את דברי הצד השני.
זה אכן חשוב לחלוק את החשיבה שלנו עם אחרים. לא לכולם יש את אותו מידע שיש לנו, שבגללו אנחנו מחזיקים בעמדות שלנו. טיעונים ששכנעו אותנו עשויים לשכנע גם אחרים - וייתכן שעד היום לא הזדמן להם לחשוב על הטיעונים האלה, או לשמוע אותם. ייתכן שזו בדיוק חתיכת הפאזל שחסרה לחשיבה שלהם באותו נושא. אם אנחנו יכולים לתרום ליכולת של אחרים לגבש עמדה מושכלת - טוב שנעשה את זה.
אלא שלפעמים, הרצון העז לשכנע בעמדה שלנו, גורם לנו לפעול דווקא כדי לצמצם את היכולת שלנו ושל שומעינו לשקול את הנושא באופן מלא. אנחנו לא מקשיבים בתשומת לב לדברי הצד השני; אנחנו מחפשים רק את נקודות החולשה בטיעוניו, ולא את דברי הטעם שמצויים בהם; אנחנו מציגים באור שלילי את מי שמעז להטיל ספק בהנחות היסוד שלנו; אנחנו מציגים רעיונות מסויימים כבזויים או מטופשים, שאלות מסויימות כמביכות, ומחשבות מסוימות כלא-לגיטימיות; אנחנו בונים פלטפורמות לשיח שנותנות מקום רק לעמדות שקרובות לזו שלנו; ולעתים אנחנו אף דורשים להשתיק את מי שמתבטא באופן "אסור".
במקום לעודד דיון בכל הצדדים של העניין, אנחנו שואפים למקד את הדיון רק בנקודות המבט שמובילות לעמדתנו.
כשכל המשתתפים בדיון עסוקים רק ב"גיוס" של תומכים לעמדות שלהם, אנחנו מפספסים את ההזדמנות הגדולה שגלומה בדיון: ללמוד אחת מהשנייה.
כולנו נמצאים תמיד בתהליך של חיפוש הדרך - כלומר, כולנו רוצים בכל זמן לגבש את העמדה המושכלת ביותר, על בסיס העובדות המלאות ביותר, ההבנה הטובה ביותר של צדדי הסוגיה השונים, והאכפתיות הרבה ביותר כלפי כלל המעורבים. דיון הוא אחד הכלים היעילים ביותר שיש לנו לצורך החיפוש הזה.
דיון בסוגיות חברתיות הוא כלי חשוב עבורנו, כפרטים וכחברה, כדי ללמוד ולהתפתח. באמצעות שיח אנחנו יכולים ללמוד על הצרכים והערכים של חלקי החברה השונים, להבין אותם לעומק, לחשוף ולהיחשף לעובדות שלא הכרנו, ולהעשיר זה את זו בנקודות המבט השונות שלנו. דיון בראש פתוח מאפשר לנו להיות יצירתיים ולהציע פתרונות חדשים לסוגיות חברתיות מורכבות.
כדי ללמוד מבני השיח שלנו, אנחנו צריכים להקשיב בסקרנות ובעניין לדברים שלהם, גם - ובעיקר - כאשר הם מאתגרים את התפיסות הקיימות שלנו. קשה לעשות את זה כשאנחנו מרגישים חובה לשכנע בעמדות שלנו - משום ששכנוע דורש מאיתנו לחפש ללא הפסקה את נקודות החולשה בדבריהם של בני שיחנו.
דיון בריא הוא כזה שבו המשתתפות שואפות לסייע זו לזו בחיפוש הדרך.
זה לא אומר שאנחנו לא אמורים לומר את דעתנו. להפך. הכוח של הדיון נובע מכך שהמשתתפים משמיעים את החשיבה שלהם. כלומר, מכך שהם אומרים את דעותיהם, ומסבירים מדוע הם חושבים כפי שהם חושבים. לומר את דעתנו זו התרומה שלנו לדיון. אנחנו פשוט צריכים לשמוח שגם אנשים אחרים תורמים את התרומה שלהם - במיוחד כשאלה אנשים שמגיעים לדיון עם נקודת מבט אחרת. עלינו לעודד אותם לדבר, ועלינו להקשיב להם מתוך ציפייה ללמוד מהם משהו חדש, שיוסיף רבדים לחשיבה שלנו על הנושא.
דיון בריא יוצר עבורנו את התנאים הטובים ביותר לגיבוש עמדה מושכלת. אם ניצור את התנאים האלה עבור כולן, אזי בנושאים שבהם אנחנו צודקים, קרוב לוודאי שגם משתתפות אחרות יגיעו - לפחות בסופו של דבר - למסקנות דומות לאלה שלנו. ואם יש נושאים שבהם אנו טועים, קרוב לוודאי שבסופו של דבר נבין זאת.
התדיינות מהסוג הזה דורשת מידה של ענווה. היא דורשת מאיתנו להכיר בכך שאין לנו את כל התשובות, ולעיתים לאחרים דווקא יש משהו בעל ערך לתרום לנו. אבל זו איננה ענווה שנובעת מתחושת נחיתות. להפך: היא נובעת מההבנה שהקול שלנו הוא חשוב, אפילו בשאלות שבהם יש לנו ספקות והתלבטויות. חשוב שנשמיע את דעתנו (כפי שהיא כרגע), ונספר מה הביא אותנו אליה, משום שלידע ולחשיבה שלנו עשוי להיות ערך רב עבור אחרים.
למעשה, כאן ניתן לראות את הביטוי המעשי הראשון, והחשוב ביותר, של השותפות-ללא-הסכמה. לכולנו בדיון יש מטרה משותפת - החיפוש האישי של כל אחת מאיתנו אחר האמת - ודווקא בזכות האי-הסכמה בינינו, אנחנו עוזרים זה לזה להשיג את אותה מטרה.
האמונה המקטבת השלישית נוגעת לשימוש בכוח פוליטי: אנחנו חייבים לפעול כדי שעמדות הכוח יאויישו על ידי אנשים "משלנו" - כאלה שמחזיקים גם הם באותן עמדות כמונו.
זה כנראה השקר המשכנע ביותר מבין השלושה. כל כך התרגלנו לרעיון של הצבעה על פי עמדות, שאנחנו רגילים לחשוב שזו המהות של בחירות, ואולי אף מהותה של הדמוקרטיה כולה. אך למעשה, הציבור במדינה דמוקרטית לא חייב להכריע בעצמו בכל סוגייה. כשיש לו מנהיגות שעליהן הוא סומך, הוא יכול להטיל עליהן את מלאכת קבלת ההחלטות.
בשל האמונה המקטבת הזאת, אנחנו בוחרים לעתים קרובות לתת כוח לפוליטיקאים שרחוקים מאוד מדמות המנהיג האידיאלי שתיארנו, רק כי הם מסכימים איתנו בנושאים שחשובים לנו. אנחנו נותנים כוח לאנשים שלא עומדת לנגד עיניהם טובת כל חלקי הציבור, שלא קשובים לשיח הציבורי על מרכיביו השונים, ושלא מנסים לרכוש ולהצדיק את האמון של כלל הציבור. לפעמים אנחנו אפילו בוחרים בפוליטיקאים שאין לנו אמון בחכמתם, בשיקול דעתם או ביושרתם, רק כי הם מסכימים איתנו על חלק מ"השורות התחתונות".
אנחנו עושים את זה, וגם יריבינו הפוליטיים עושים את זה. כשזה מצב הדברים, מה הפלא שכולנו מתוסכלים מהפוליטיקאים ומהמערכת הפוליטית?
גם כשיש לנו מנהיגים פוליטיים ראויים, אנחנו לא מאפשרים להם לחפש את המדיניות הטובה ביותר. אנחנו כובלים אותם לעמדות מסוימות. אנחנו מצפים מהם רק לקדם את אותן העמדות, ולא להמשיך לקלוט מידע, להפעיל חשיבה רעננה, או לשקול דברים מחדש.
יש לזה מחיר. למצביע הבודד, שהשפעתו הפוליטית קטנה ומשאביו מוגבלים, אין מוטיבציה ואין יכולת להשקיע מאמץ גדול בגיבוש עמדות. לכן, בעמדה של המצביע תמיד חסר משהו. המצביע תמיד מפספס דברים משמעותיים. לעומת זאת, למנהיגים, שלהחלטות שלהם יש השפעה משמעותית, יש סיבות טובות להעמיק בסוגיות. הם היו יכולים למצוא פתרונות טובים יותר מאשר כל מצביע בודד. יש להם גם את המשאבים לעשות את זה. למרות זאת, לרוב, המנהיגים לא עוסקים בחיפוש פתרונות יצירתיים.
המצב הזה נגרם בגלל האופן שבו אנחנו בוחרים מנהיגים: על פי העמדה הפוליטית שלנו.
כשכל אדם מצביע לפי עמדתו - אפילו אם היא עמדה מושכלת, שגובשה היטב, והיא הטובה ביותר לחברה - הוא ממשיך את הדינמיקה שבה כולם מצביעים על פי עמדותיהם הפוליטיות. בדינמיקה הזו, פוליטיקאים מקבלים תמיכה על בסיס התאמת העמדה שלהם לעמדות הציבור הקיימות. וכך, הפוליטיקאים המצליחים - אלה שמקבלים לידיהם את מירב הכוח - הם אלה שמביעים את העמדות הפופולריות בציבור. וכיוון שרוב הציבור לא עושה עבודת עומק בגיבוש העמדה שלו - תמיד בעמדות הפופולריות יהיו הרבה מרכיבים גרועים, והיא תמיד תהיה רחוקה מהפתרון שטוב לנו כחברה.
היו יכולים להיות לנו מנהיגים פורצי דרך. בגלל שכל אחד מחזק רק את מי שמקדם את עמדותיו, אנחנו מתדרדרים למנהיגות גרועה.
הדבר הטוב ביותר לנו כחברה, הוא שיהיו לנו מנהיגים שעסוקים באופן מתמיד בחיפוש הדרך.
כל אחד מאיתנו צריך להאמין יותר בתהליך המתמשך של חיפוש הדרך, מאשר בעמדות שאליהן הוא הגיע עד כה. לכן, כשאדם בוחר איזה מנהיג לחזק, הוא לא צריך לבחור במנהיג שיקדם את העמדות שהוא מחזיק בהן כרגע. הוא צריך לבחור במנהיג שמיישם באופן הטוב ביותר את מלאכת חיפוש הדרך, ולכן צפוי להגיע לפתרונות הטובים ביותר.
מנהיג כזה הוא אדם
אנחנו כבר יודעים איך לזהות מנהיג כזה: אכפת לו מהצרכים, הרצונות והערכים של כל הקבוצות בחברה, והוא שואף למצוא פתרונות שנותנים מענה לכולם; הוא קשוב, ופועל באופן אקטיבי כדי לשמוע מידע שלא היה לו, וכל רעיון בעל ערך שעולה במסגרת השיח הציבורי; הוא שומר על ראש פתוח, ומוכן לבחון מחדש רעיונות על בסיס מידע ותובנות חדשים; הוא מנהל קשרים טובים עם מנהיגים מכל חלקי הציבור; הוא מקפיד לנמק את החלטותיו, כדי לבנות יחסים של הבנה ואמון עם כלל הציבור.
לתת אמון במנהיגים כאלה, ולהעדיף לחזק אותם על פני מנהיגים שיקדמו את עמדתנו הנוכחית - אין פירושו שהעמדה שלנו לא רלוונטית. מנהיגים מחפשי דרך קשובים ופתוחים ללמוד, ועל כן, דווקא בחברה שמובלת על ידם, יש ערך גדול לכך שנשמיע את הקול החשוב שלנו. הידע והחשיבה שלנו ישפיעו על הידע והחשיבה שלהם.
מנהיגים מחפשי דרך יודעים שאת החיפוש הם חייבים לעשות ביחד. הם צריכים למצוא זה את זה, גם מעבר לגבולות ה"מחנות" הפוליטיים, ולבנות ביניהם יחסים של עבודה משותפת; כל אחד מהם צריך, לצורך חיפוש הדרך שלו, לקיים שיח מעמיק עם מנהיגים אחרים - בייחוד עם כאלה בעלי נקודת מבט שונה; הם צריכים להשמיע את קולם, ולהביא גם קולות אחרים, כדי לסייע זה בחיפוש של זה; והם צריכים לגרום לציבור לתת אמון במנהיגים מחפשי דרך מכל חלקי האוכלוסייה, על ידי כך שיפגינו בעצמם אמון זה בזה.
זה האופן שבו מנהיגים יכולים ליצור ביניהם שותפות ללא הסכמה. ואנחנו, כציבור, צריכים לתת אמון במנהיגים כאלה, כדי שלחיפוש שלהם תהיה משמעות.