פרוייקט "גלים" מציע גישה אחרת למנהיגות.
כשאנחנו מתייחסים למנהיגות, אנחנו מדברים על כל סוגי המנהיגות - לא רק מנהיגות "פוליטית", אלא כל מי שמסתכלת על החברה סביבה, חושבת מה צריך לשנות, ופועלת בשביל זה.
יש כמה דברים שחשוב לשים לב אליהם כשמדברים על מנהיגות:
הבאנו דוגמאות למנהיגות במסגרת קטנה, ויש נטייה לחשוב שמנהיגות בחברה זו תופעה אחרת לגמרי. אבל למעשה, מנהיגות בחברה היא פשוט המשך של אותה מנהיגות במרחבים קטנים - פשוט יש אנשים שמסתכלים על מעגלים קצת או הרבה יותר רחבים.
כדי לקיים חברה, שהיא דבר גדול ומורכב, אנחנו צריכים המון מנהיגים שיחשבו מה נכון ויפעלו בהתאם. הם עושים את זה בהמון דרכים: חלקם כותבים ומסבירים את עמדותיהם, במטרה לשכנע אנשים סביבם; חלקם נפגשים עם חברי כנסת, ומקדמים חוקים; חלקם מייצרים אומנות, במטרה לאתגר את החשיבה של אנשים; חלקם מפגינים ברחובות; חלקם משתמשים במערכת המשפט; חלקם מנהלים קמפיינים בטלוויזיה; חלקם מקימים עמותות או חברות שנותנות שירותים נדרשים לציבור; חלקם עושים עבודה עיתונאית, ומדווחים על המציאות לציבור; חלקם עוסקים במחקר, כדי שתהיה לנו תמונה טובה יותר של העולם; חלקם מפיצים מידע ורעיונות ברשתות החברתיות; וכן הלאה וכן הלאה - יש אינספור דרכים שבאמצעותן מנהיגות ומנהיגים מעצבים את מציאות חיינו. כולם עושים עבודת קודש.
החברה שלנו לא כל כך מכבדת מנהיגות.
אנחנו אמנם כן מתייצבים ונותנים כוח למי שמקדם רעיונות שאנחנו תומכים בהם. אבל מה שאנחנו באמת רוצים לתרום לו זה קידום העמדות שלנו. אין לנו הערכה כלפי עבודת המנהיגות כשלעצמה. אנחנו כחברה, לא מעריכים אנשים על זה שהם חושבים ומגבשים עמדות. לא מעריכים אנשים על זה שהם מנסים לפעול לטובת החברה בדרכים שהם מאמינים בהן. כאמור, אלא אם כן זו דרך שגם אנחנו מאמינים בה, אבל אנחנו לא מעריכים אנשים על עצם העובדה שהם מנסים להכווין את החברה למקום שנראה להם יותר טוב.
וזו בעיה. כי אנחנו צריכים הרבה אנשים שיחשבו ויפנו את החברה לכיוונים יותר טובים. גם כשהם מגיעים למסקנות שגויות, זה תפקיד חיוני עבורנו כחברה. המחיר שאנחנו משלמים הוא שאנחנו לא נותנים לאנשים להנהיג. אנשים כל הזמן נדרשים להוכיח את הנאמנות שלהם לעמדות מסוימות ואנחנו לא נותנים להם לחשוב. ניתן לראות את זה במצבים בהם אנחנו נמצאים בסביבה של אנשים עם עמדות מסוימות, ומעלים שאלות "כפירה" - הצעות לבחון דברים שסותרים אותן עמדות. ביטויים כאלה בדרך כלל נענים בהתקפות והאשמות. כאנשים בחברה, אנחנו לא יכולים לחשוב אם אנחנו נמצאים בסביבה שכל כך לא מעודדת אותנו לחשוב.
אנחנו רוצים להציע גישה אחרת: בואו ניקח את המנהיגות ברצינות.
כלומר בואו ניקח ברצינות את עצם העובדה שיש אנשים שחושבים, שמנסים לעשות טוב ולפעול בעולם בצורה טובה. העבודה הזו היא משהו שאנחנו צריכים לעודד. אנחנו צריכים לדעת שזה טוב שהאנשים האלה עושים את זה, ולרצות לעזור להם לעשות את זה טוב. כלומר לא לעזור להם להגיע לעמדות שלנו, אלא לעזור להם לחשוב בצורה כמה שיותר טובה על הדברים.
אנחנו כחברה צריכים מנהיגות טובה. לא מנהיגות שמאלנית, ימנית, חילונית, דתית, בעד דבר זה או נגד דבר אחר. אנחנו צריכים מנהיגות שאכפת לה, שלומדת, שחושבת, שמבינה, שמגבשת רעיונות (בהשתדלות לרעיונות שנותנים מענה לצרכים של כולם) ושפועלת לקדם אותם. זה מה שאנחנו זקוקים לו.
ולמנהיגים שבנינו:
הרבה מאיתנו עוסקים במנהיגות במרחבים שונים. לא תמיד אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו עושים בתור מנהיגות. אנחנו ב"גלים" מאמינים שחלק מלקחת את המנהיגות שלנו ברצינות, זה כן לחשוב על מה שאנחנו עושים בתור מנהיגות. לשים לב שזה מה שאנחנו עושים. ולשים לב שזה דבר טוב - שהתגייסנו למטרת העל של לעשות את החברה שלנו טובה יותר עבור אנשים (לא משנה באיזה גודל מרחב). זה לא ברור ולא מובן מאליו, רוב האנשים לא התגייסו לזה. זה משמעותי, וזה משמעותי שנתפוס את עצמו ככאלה ואת העובדה שזה מרכיב משמעותי במי שאנחנו. זה הופך אנחנו לחלק מהשכבה המעצבת של החברה.
מה שאנחנו עושים בפעילות המרכזית של "גלים", מפגשי חבורות, זה ניסיון להפוך את עצמנו למנהיגים טובים, לתת לעצמנו את הכלים להיות מנהיגים טובים יותר, ולעזור לאחרים להיות מנהיגים טובים יותר. כמו שאנחנו מעריכים את המנהיגות של עצמנו, אנחנו יכולים לשים לב ולהעריך מנהיגות של אחרים, וזה לא דורש מאיתנו להסכים על הדרך או על הדברים שאנחנו מאמינים בהם מהם נגזרות דרכי הפעולה שלנו. אנחנו עושים מאמץ הדדי, שבא לידי ביטוי פשוט בזה שאנחנו נפתחים. זה המון, וזה מאמץ שהוא לא קל (במיוחד כשנוגעים בנקודות טעונות). זה ניסיון שלנו לתרום למנהיגות בעולם, וזו השותפות בינינו - שותפות שלא מבוססת על הסכמה.
בנוסף, העובדה שאנחנו תופסים עזרה למנהיגות בעולם כדבר חשוב, מקבלת משמעות בשאר המסגרות בחיים שלנו. אנחנו רוצים לשים לב למי מנהיג, ולחשוב איך אנחנו בונים עבורו סביבה תומכת יותר. הרבה פעמים מנהיגים מוצאים את עצמם תחת מתקפות - בעקבות זה שחשבו, או העיזו להתבטא, ובטח אנשים שפועלים. כי שלא מסכימים איתם, זו לכאורה סיבה לתקוף אותם בשביל להכשיל אותם. אבל אנחנו לא רוצים להכשיל אותם, אנחנו רוצים שהם יצליחו. אולי לא בדיוק בכל דבר שהם עושים ומקדמים ספציפית כרגע, אבל כן שיצליחו במנהיגות שלהם. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לעשות שהסביבה ואנחנו נהיה פחות תוקפניים ויותר תומכים במנהיגים סביבנו. ואנחנו נשים לב ונוודא שאנחנו עושים את זה גם כשאנחנו לא מסכימים ואף מקדמים דברים שונים ומנוגדים.
שינוי מציאות מורכב בגדול משני תהליכים מרכזיים:
שני תהליכים אלו נשמעים כשני תהליכים נפרדים, והאינטואיציה הטבעית שלנו אומרת שהם צריכים להיעשות בצורה עוקבת. אם תחשבו על נושאים שאתם פעלתם לגביהם (גדולים או קטנים), ככל הנראה תראו שקודם גיבשתם עמדה בנושא, ורק לאחר מכן החלטתם לפעול ולקדם אותה.
העניין הוא, שהתהליך הראשון מבוסס על למידה והכרה של המציאות, אבל הלמידה וההכרה של המציאות למעשה אף פעם לא נגמרות. ולא רק שהן לא נגמרות, הן קורות בצורה אינטנסיבית יותר דווקא כאשר אנחנו בשלב השני. זאת כיוון שבזמן קידום העמדה, אנחנו נחשפים בצורה יותר מעמיקה למורכבויות של המציאות סביב הבעיה אותה אנחנו מנסים לפתור. בנוסף, המציאות היא גם דבר שמשתנה, אז למידה שלה בנקודת זמן מסויימת אף פעם לא מספיקה והיא צריכה להיעשות בצורה רציפה.
לכן, למעשה שני התהליכים האלה, לא רק שהם לא עוקבים, אלא הם אפילו מתנגשים. לדוגמה:
רוצים להפוך את הגינה השכונתית למרכז מסחרי. ויש התנגדויות לכך בשכונה. ביצעתי את תהליך גיבוש העמדה - חקרתי והבנתי שזה המהלך הנכון לשכונה. לאחר מכן, עברתי לשלב קידום העמדה - הדפסתי פליירים והתחלתי לחלק. בעקבות החלוקה, פגשתי אדם שסיפר לי שבגינה משתמשות משפחות, אנשים שעוברים טיפול, יש גם גינת כלבים (והאחרת מאוד רחוקה) - וכל אלה משמעותיים הרבה יותר ממה שחשבתי, ופגיעה בהם עשויה לגרום לאנשים לעזוב את השכונה או להיות מאוד ממורמרים בה. אני מבין שבעצם האווירה בשכונה (של משפחות שמחות, בעלי כלבים שאני מאוד אוהב, מטפלים שמגיעים לשכונה ומשרים אווירה טובה) שאני כל כך אוהב מבוססת על הגינה. אבל:
אז איך מתמודדים עם הסתירה? איך מצד אחד משנים את המציאות לטובה באופן רציף, ומצד שני מאפשרים לעצמנו כל הזמן לוודא שהכיוון שלנו הוא נכון ולהתאים אותו תוך כדי הדרך? ואיך עושים את זה בחברה שכל כך רומסת אנשים שמנסים לפעול לטוב ומחדדים את הכיוון שלהם כל הזמן? איך מתאפשר בכלל להיות מנהיג טוב בחברה כזו?
זה באמת קש להיות מנהיג כזה, וכולנו יודעים שאנחנו רואים הרבה פחות מנהיגים כאלה ממה שהיינו רוצים וממה שאנחנו יודעים שמגיע ויכול להיות לחברה שלנו. התשובה לשאלה הזו טמונה בהבחנה בין שתי תפיסות עולם לגבי התמודדות עם המתח הזה:
עמדתנות: התפיסה לפיה קידום העמדה הנוכחית שלי הוא כל כך חשוב, שראוי לפגוע בשבילו בתהליכי קבלת ההחלטות של אנשים.
על פי תפיסה זו, אני מבין מה העמדה הנכונה, ומתחיל לקדם אותה בלי לחזור אחורה. העמדה מוגדרת כנכונה אבסולוטית וחשוב לי לשכנע בה את כולם, גם במחיר של תהליך גיבוש עמדה לא טוב. אני עשוי:
הרבה אנשים חווים זאת כחובה מוסרית: העמדה כל כך חשובה ונכונה, כדי שהיא תתממש צריך שכולם יאמינו בה, ולכן זו חובתי לגרום לכולם להאמין בה בכל דרך אשר תהיה. הדבר נכון גם לגבי ההתנהלות שלי כלפי עצמי - לא משנה לי מה התהליך שאעבור בעצמי, העיקר שאשאר באותה עמדה. דבר זה ישפיע למשל על איזה חומרים אני חושף את עצמי אליהם ועם איזה אנשים נפגש.
זו התפיסה השלטת בחברה שלנו: אנחנו מצביע לפי עמדות, אנחנו נותנים כסף לפי עמדות, אנחנו משתתפים בפעילויות (למשל הפגנות) לפי עמדות. אנחנו קוראים לאנשים שמקדמים את העמדה שלי מנהיגים טובים, ולאחרים רעים.
כולנו רואים את התוצאות של תפיסת העולם הזו: אנחנו במאבק רציף, אלים וכוחני, רומסים זה את זה ואת החשיבה שלנו ושל אחרים. אנחנו לא מייצרים פתרונות חדשים טובים, וחיים בפחד וניתוק אחד מהשני. פחד - כיוון שביום שהאחר יזכה לשליטה, אני יודע שהוא ינצל אותה נגדי, כי בזמנים שהשליטה בידיי אני עושה אותו דבר נגדו. ניתוק - כיוון שאני דואג לא להכיר לעומק, לומד לא לסמוך ושואף לא להתחבר רגשית למי שאני מגדיר כיריבים.
המחיר שאנחנו משלמים כחברה כשאנו פועלים בצורה עמדתנית הוא חשיבה מאוד חלקית על פתרונות. כאנחנו מקדמים מנהיגים על סמך העמדות שלהם (ולא על סמך החשיבה שלהם), אנחנו למעשה מקדמים מנהיגים על סמך העמדות שלנו. אך לרובנו, אין הרבה משאבים לחשוב לעומק על פתרונות בכל התחומים, וגם אין ממש מוטיבציה בגלל גודל ההשפעה היחסי הקטן שלנו. לעומת זאת, למנהיגים דווקא יש הרבה משאבים (זמן, תקציבים למחקר והעסקת מומחים וכו'), אך הם מבזבזים אותם רק על קידום פתרונות בינוניים על פיהם קודמו במקום להשקיע אותם בחשיבה וחיפוש.
לחברי כנסת יש משכורת, לשכה, עוזרים וכמויות מאוד גדולות של זמן פנוי לעשייה חברתית. דמיינו מה היה קורה אם היינו שולחים לחפש פתרונות לבעיות הגדולות בחברה, במקום לשלוח אותם לקדם פתרון שהזמן הממוצע של מצביע לבחון אותם היה מספר שעות.
תהליכנות: התפיסה לפיה תהליך גיבוש העמדות הוא דבר רציף, ויש לו ערך גדול יותר מקידום כל עמדה ספציפית. על פי תפיסה זו, אני צריך לפעול כדי ליצור לכולם את התנאים הטובים ביותר לגיבוש עמדות מושכלות, גם אם זה אומר שהמסקנה שהם יגעו אליה לאו דווקא תהיה העמדה הנוכחית שלי. הדבר נעשה מתוך אמונה שכך כולנו נגיד לעמדות טובות יותר, בין אם נסכים ובין אם לא.
לדוגמה, השיטה המדעית היא שיטה תהליכנית. מחקר מדעי טוב לא אמור רק לשכנע במסקנות שלו, אלא לתרום ליכולת של מדענים להמשיך ולחקור, אף אם זה עשוי להוביל אותם למסקנות ההפוכות. אחד הביטויים המעשיים של זה, בהקשר המדעי, הוא עקרון ה"הדירות". מדען, שמתכנן מחקר, אמור לתכנן אותו כמחקר "הדיר", כלומר, מחקר שאפשר לחזור עליו. המטרה של זה היא לאפשר למדענים אחרים בעתיד לחזור על אותו מחקר, כך שאם אותו מדען הגיע למסקנה שגויה - הם יגלו את זה. מדענים עושים את זה ככה, כי למרות שזה עשוי להפריך את המסקנות של המחקר הספציפי הנוכחי שלהם, הם מאמינים שבטווח הארוך, זו הדרך הטובה ביותר להגיע אל האמת.
בגישה תהליכנית, לא רק שאני מאפשר לאנשים אחרים ולעצמי לשנות את העמדה, אני אף מעודד את זה. אני נחשף וחושף אחרים למציאות המשתנה, ויחד כולנו כל הזמן נמצאים בחיפוש מתמיד. למנהיגים כאלה אנחנו קוראים "מנהיגים מחפשי דרך".
"מנהיג מחפש דרך" הוא מנהיג שהוא גם חושב וגם פועל. כלומר הוא גם מקדם את המציאות למקום טוב יותר, ובמקביל כל הזמן לומד ומפתח איכפתיות כדי לשנות את כיווני הפעולה במידת הצורך.
ובחזרה לשאלה שנשאלה - איך אפשר להיות "מנהיג מחפש דרך" בחברה שכל כך מתנגדת לכך? התשובה: רק ביחד. אי אפשר להיות "מנהיג מחפש דרך" לבד. מה שאנחנו עושים בקהילת "גלים" זה בדיוק את התהליך הזה - אנחנו עוזרים אחד לשני לחפש את הדרך, ותומכים אחד בשני בתהליך הזה, תוך כדי הדיפה מתמדת של המסרים והתגובות של החברה. אנו מאמינים שככל שנגדל, יהיה לנו יותר קל ותהיה לנו יותר תמיכה מחלקים נרחבים יותר בחברה. אנחנו שואפים להראות לחברה איך מנהיגות יכולה להיראות, איך אמורה להיבחן מנהיגות טובה, ואיזה עולם היא מסוגלת לייצר.
בפרק הקודם הבנו שמנהיגים טובים, "מנהיגים מחפשי דרך", חייבים לפעול ביחד ולעזור זה לזה. בפרק הזה, נתייחס לעוד דרכים שבהן החיבור עם מנהיגות ומנהיגים מקבוצות שונות בחברה יכול לשפר את המנהיגות שלנו.
לכאורה, מתבקש לחשוב שהדבר העיקרי שאנחנו יכולים לתרום אחד לשני זה מידע. אך על אף שמידע זה חשוב מאוד, ואנחנו אכן סובלים ממחסור במידע כתוצאה מהנתק בינינו, יש לנו בעיה בסיסית יותר.
בכל סוגייה חברתית, לכל הצעה לפתרון יש מחירים. בבואנו לבחון את הפתרונות השונים, אנחנו ממשקלים את המחירים השונים זה מול זה. מטבע הדברים, יש מחירים שאכפת לנו מהם יותר, ויש מחירים שאנחנו יותר אדישים כלפיהם. יהיה לנו קל יותר לתמוך ברעיונות שלמחירים שלהם אנחנו יותר אדישים.
על מנת שנוכל לגבש פתרונות לדילמות שיש לנו כחברה, שבאמת ייקחו בחשבון את הצרכים של כל הקבוצות, אנחנו צריכים שיהיה אכפת לנו מהצרכים של כל הקבוצות.
אכפתיות היא מושג מבלבל מעט. רובנו רוצים שיהיה טוב לכולם, ומאמינים בכנות שתפיסת העולם שלנו תעשה טוב לכולם. אבל אכפתיות איננה רק תמיכה בפעולות שלדעתנו יפעלו לטובת כולם. אכפתיות היא רגש.
וזה חשוב שנרגיש את הרגש הזה כלפי כל הקבוצות שמושפעות מהנושא שעליו אנחנו חושבים. כי כשלא אכפת לנו ממישהו, קל לנו יותר לוותר - במודע או שלא במודע - על מה שחשוב לו.
רגש עמוק ואמיתי של אכפתיות הוא מה שמאפשר לנו להסתכל בכנות על כל ההשלכות של פעולות, להקשיב בפתיחות למה שאנשים אחרים באמת רוצים, ולחשוב על פתרונות יצירתיים שיתנו - במידת האפשר - מענה לכולם.
אכפתיות אמיתית לא נובעת מתפיסה שכלתנית. לא די בכך שנרצה בטובתה של קבוצה, כדי שיהיה באמת אכפת לנו ממנה. אם אנחנו רוצים להיות אנשים אכפתיים, אנחנו חייבים לקחת אחריות על הרגשות שלנו, ולעשות מאמץ אקטיבי בכדי לעורר בנו את רגש האכפתיות כלפי אותה קבוצה.
באופן טבעי, כדי שיהיה אכפת לנו ממשהו, אנחנו צריכים נגיעה אישית אליו. אז כדי לפתח אכפתיות כלפי קבוצה, אנחנו צריכים קשרים אישיים וקרובים עם אנשים מתוכה. אנחנו צריכים לאהוב אותם, כדי שכל בעיה שמטרידה אותם תגע לנו בלב.
על כן, לא מספיק שננהל דיון עם אנשים מקבוצות שונות בחברה. אנחנו צריכים לפתח איתם קשרים אישיים, קרובים ואמיתיים.
כמובן, לא כל נושא שמעסיק את אותה קבוצה, יעסיק גם את החברים שלנו שמשתייכים אליה. לכן, יש ערך מיוחד בקשרים עם מנהיגים מתוך הקבוצות השונות - כי אלה האנשים שחווים כל בעיה של הקבוצה כבעיה שלהם. לכן, אם נפתח אכפתיות כלפיהם, נפתח דרכה אכפתיות כלפי הקבוצה כולה.
מי שרוצה לקחת חלק בהתווית הדרך לחברה, צריך להיות כן, ולהכיר בכך שכמו לכל אדם, גם לו יש קושי להיות אכפתי. שנית, עליו לקחת על עצמו ברצינות את המחוייבות לפתח, ולשמר לאורך זמן, אכפתיות כלפי כל הקבוצות. הדרך לעשות זאת היא על ידי אהבה של אנשים ספציפיים מאותן קבוצות.
הבסיס לכל תהליך של גיבוש עמדות בסוגיות חברתיות, חייב להיות בנייה של קשרים אישיים וקרובים עם אנשים מכל חלקי האוכלוסייה.
המפגשים של "גלים" הם מסגרת שמאפשרת לנו, בראש ובראשונה, לבנות קשרים כאלה. חלק משמעותי ממה שאנחנו עושים זה להתקרב, כדי להתחזק באכפתיות שלנו. אבל זה לא תמיד פשוט. משום שאנחנו לא מגיעים עם אותם ערכים, ולא תמיד מסכימים על המטרות שאנחנו פועלים לקדם, זה לא ברור מאליו שנעריך את המנהיגות אחד של השנייה. מה שדרוש לנו כדי לפתח את ההערכה ההדדית, הוא ההבנה שמנהיגות ראויה נמדדת קודם כל באכפתיות, לא בהחלטות המעשיות.
כשנפגשים מנהיגות ומנהיגים מרקעים שונים, נקודת המוצא היא שלא לכולם אכפת מאותם דברים. אולם ככל שאנחנו מתקרבים ולומדים לאהוב זה את זו, וככל שאנחנו מתקשרים באופן כן וישיר יותר על הדברים שחשובים לנו - ככה נעשית האחת אכפתית יותר כלפי מה שחשוב לאחרת. אנחנו גם לומדים להעריך אחד את השנייה על האכפתיות הזאת, וזה מה שמאפשר לנו להמשיך ולהתקרב.
התמיכה שלנו במנהיגות נוגעת קודם כל למקום הרגשי שאנחנו מצפים ממנהיגים להיות בו. אנחנו מבינים, שמי שנמצא במקום הרגשי הנכון, ייטה יותר גם לפעול באופן נכון. אנחנו לא נתמוך רק במנהיגה שאנחנו מסכימים עם העמדות והפעולות שלה. לפעמים נתמוך במישהו, כי אנחנו יודעים שהלב שלו הוא במקום הנכון. ממנהיג טוב אנחנו מצפים שהלב שלו יהיה עם כל החברה - גם עם מי שלנו עצמנו יש עוד קושי לחוש כלפיהם אכפתיות מלאה.
אכפתיות זה רגש, ופיתוח אכפתיות היא עבודה מתמשכת שדורשת מאמץ. הרגש הזה דרוש למנהיגים כדי להיות מנהיגים טובים.
בפרק הקודם דיברנו על החשיבות של אכפתיות אמיתית. אכפתיות היא תנאי היסוד למנהיגות טובה, משום שהיא מה שמניע אותנו לפעול באופן שמיטיב עם כולם. אולם, האכפתיות לבדה לא מספיקה כדי לגבש מדיניות מוצלחת. מנהיגה טובה צריכה גם לנסות להכיר ולהבין את הצרכים של קבוצות אחרות.
יש מספר דברים שמקשים עלינו להבין את הצרכים של קבוצות אחרות. בין השאר, יש שלוש אשליות נפוצות, שיוצרות אצלנו תחושה שגויה של הבנה, ומקבעות לנו בראש תמונה שגויה.
האשליה הראשונה קשורה לשיח הציבורי, שמלא בתפיסות שטחיות ודעות קדומות. האשליה היא שאנחנו יכולים להכיר היטב קבוצות אחרות בחברה, מבלי לעשות מאמץ אקטיבי במיוחד לשם כך. בפועל, אם הידע שלנו מתבסס על התקשורת, על הדעות הרווחות בשיח הציבורי, ועל היכרות שטחית עם כמה "נציגים" של אותה קבוצה, אזי הרבה מה"היכרות" שלנו איתה מבוססת על מידע שגוי.
חלקנו מצליחים לא להאמין לאשליה הראשונה. אנחנו משתדלים לאתגר את התפיסות המקובלות, ללמוד על קבוצות אחרות יותר לעומק, ולבסס את התפיסות שלנו על מידע מהימן ומדויק. אנחנו עוקבים אחרי האירועים האקטואליים הנוגעים אליהן, לומדים על ההיסטוריה שלהן, ואף מעמיקים בנתונים לגביהן. אנחנו יודעים, למשל, מה המצב הסוציו-אקונומי של הקבוצה, מה היחסים שלה עם קבוצות אחרות, איזה צורות של דיכוי היא חווה, וכדומה. כך נוצרת לנו חוויה אינטלקטואלית של היכרות מעמיקה אותה הקבוצה.
אלא שלא מספיק להבין את המצב שבו קבוצה נמצאת. לקבוצות שונות יש רצונות, ערכים ודברים שונים שחשובים להן. זה יכול לנבוע מהבדלים תרבותיים, אידאולוגיים, או מהקשר חברתי או היסטורי רחב שקשה לנו להבין. בלי להבין מהם הצרכים של קבוצה מסויימת, אנחנו לא יכולים לדעת האם הצרכים האלה מקבלים מענה או לא. בלי הבנה של אותם הצרכים, אנחנו לא יודעים על איזה מרכיבים במצב הקבוצה חשוב להסתכל.
את מצבן העובדתי של קבוצות אחרות אנחנו בוחנים דרך המשקפיים של הערכים שלנו, התרבות שלנו וצרכי הקבוצה שלנו. לכן, אנחנו לעתים קרובות משליכים על הקבוצה את צורת ההסתכלות שלנו, ומדמיינים מה היה חשוב לנו, אם היינו במצב דומה לשלה. אך בלי היכרות עם נקודת המבט הייחודית של אותה קבוצה, אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של אותן עובדות עבורה. זו האשליה השנייה: האשליה שהבנת המצב של קבוצה נותנת לנו הבנה טובה של מה שחשוב לה.
חלקנו מצליחים להתגבר גם על האשליה הזו. אנחנו לא לוקחים את הערכים והרצונות שלנו כמובנים מאליהם, ואנחנו מנסים לשמור על ראש פתוח לגבי מה שחשוב לקבוצות אחרות. אנחנו מנסים לא להניח הנחות על מה שחשוב לקבוצות אחרות, אלא להקשיב למה שאנשים מתוכן מביעים. אולם, לרובנו אין קשר ישיר ובלתי-אמצעי עם אנשים מאותן קבוצות, ועל כן אנחנו לומדים על הצרכים שלהן על פי מה שהם מביעים בתפר העיקרי שבו יש לנו אינטראקציה איתם: איפה שהם מנסים להשפיע על המרחב המשותף שלנו. במילים אחרות: אנחנו מסיקים על הצרכים של קבוצה מתוך המדיניות שאותה קבוצה מקדמת. גם זו אשליה, והיא האשליה השלישית שחשוב להכיר: שהמדיניות שקבוצה מקדמת נותנת הבנה טובה של מה שחשוב לאותה קבוצה.
| האשליה הראשונה | אנחנו יכולים להכיר היטב קבוצות אחרות בחברה, מבלי לעשות מאמץ אקטיבי במיוחד לשם כך. |
|---|---|
| האשליה השנייה | הבנת המצב של קבוצה נותנת לנו הבנה טובה של מה שחשוב לה. |
| האשליה השלישית | המדיניות שקבוצה מקדמת נותנת הבנה טובה של מה שחשוב לאותה קבוצה. |
שלוש האשליות שיוצרות תחושה שגויה של הבנת האחר
למעשה, יש הבדל גדול בין דיון במדיניות לבין דיון בצרכים. מה שאנחנו בדרך כלל דנים עליו אלה לא הצרכים עצמם - מה שקבוצות שונות באמת רוצות, ושיעשה להן טוב - אלא הצעות למדיניות, שגובשו סביב אותם צרכים.
הצעת מדיניות לא מתארת מה המציעים היו רוצים שיקרה. היא מתארת את מה שהם חושבים שצריך להיעשות, פרקטית, בדרך לשם. אז יש בה מרכיבים שבאמת נועדו לענות על הבעיות של אותה קבוצה; אבל יש בה גם מרכיבים שנבחרו באופן שרירותי; יש מרכיבים שנראו למעצבי המדיניות בלתי-נפרדים מהמרכיבים החשובים, אבל בעצם אפשר להפריד ביניהם, עם עוד קצת מאמץ, אם עולה צורך כזה; ויש גם מרכיבים במדיניות שלא עונים כשלעצמם על שום צורך קונקרטי, אבל נועדו להקל להבא על קידום מדיניות שכן.
אם אין לנו היכרות מספיק טובה עם אותה אוכלוסיה, אנחנו לא תמיד נדע לזהות איזה מרכיב הוא מאיזה סוג. לכן, אנחנו לא תמיד נזהה נכון מה הצרכים שהמדיניות נועדה לשרת.
האשליה השלישית היא אשליה מסוכנת במיוחד. זאת משום שבכל סיטואציה של קונפליקט, המדיניות שמציע הצד השני פוגעת בצרכים שלנו. אם זה לא היה המצב, לא היה קונפליקט מלכתחילה. לכן, כשאנחנו מסיקים את הצרכים של האחר מתוך המדיניות שהוא מציע, אנחנו עלולים להאמין שהצורך שלו הוא באופן אינהרנטי לפגוע בנו. זה מביא אותנו למסקנה השגויה שלא ניתן בשום אופן ליישב את טובתנו ואת טובתו, ולכן מונע מאיתנו לגבש מדיניות שתהיה טובה לכולם. יתרה מזאת, אנחנו מסיקים שהוא "אויב" שלנו, שמעוניין לפגוע בנו, ולכן אין בכלל הצדקה לנסות להתחשב ברצונות ובצרכים שלו.
זו סיבה מרכזית להתנהלות הכוחנית שאנחנו רואים היום בין קבוצות. זה לא שיח, ואפילו לא מאבקים, אלא מלחמת חורמה: הרגשה חזקה שאין שום סיכוי שנצליח להתקיים פה שנינו, ולקבל מענה לצרכינו, ולכן עלינו להבטיח שהאחרים לא יקבלו כלום.
הדינמיקה בין קבוצות שונות בחברה, הופכת את שלוש האמונות השגויות שהזכרנו לנבואה שמגשימה את עצמה. אנשים שמאמינים באותן אמונות, או אפילו בחלקן, פועלים באופן ש"מוכיח" לאחרים את אותן אמונות. כך הן מזינות זו את זו.
כשקבוצה אחרת בחברה לא מבינה את הצרכים שלנו, היא תגבש הצעות למדיניות שלא מתחשבות באותם צרכים. אנחנו, שמנסים ללמוד על הצרכים שלה מתוך המדיניות שהיא מציעה, עלולים להסיק מכך שיש להם רצון לפגוע בו, ונתייחס אליהם כאל אויבים. לכן, אנחנו בתורנו ננסה לקדם מדיניות שמתעלמת מהצרכים של הצד האחר, ואף מנסה לפגוע בו. לחילופין, כתוצאה מחוסר האמון שלנו בו, נקדם מדיניות שמכילה רכיבים שלא עונים ישירות על צרכים שלנו, אלא מעניקים לנו כוח שיאפשר לנו להמשיך ולכפות על הקבוצה האחרת את המדיניות שלנו. כעת, לא זו בלבד שהצד האחר לא נותן בנו אמון שננסה לספק מענה לצרכיו, אלא שכעת חוסר האמון הזה אף מוצדק.
כעת, כשיש בינינו מאבקי כוח, המדיניות שאנחנו מגבשים משרתת מטרות נוספות, שלא היו חלק מהצרכים המקוריים שלנו, וכך מעמיקה את הסתירה בין המדיניות שלנו לצרכים של האחר. יתרה מזאת: כדי לקדם את אותה מדיניות שתעניק לנו כוח, אנחנו נדרשים לעתים קרובות להציג את הפעולות שלנו כאילו הן נועדו לשרת ישירות צרכים לגיטימיים. לשם כך, עלינו לטשטש את הבנת הצד האחר בנוגע לאינטרסים שלנו, ולמטרות מאחורי הפעולות שלנו. אנחנו הופכים לפחות כנים. כתוצאה מכך, הבנת הצד האחר את הצרכים האמיתיים שלנו רק הולכת ופוחתת.
באופן זה הבורות, חוסר האמון וחוסר האכפתיות בין הצדדים הולכים ומעמיקים.
השורש לכל הבעיות שתיארנו, הוא בנתק בין הקבוצות השונות בחברה. כתוצאה מהנתק, אנחנו לא מכירים אחד את השנייה כבני אדם. האינטראקציה העיקרית שלנו עם קבוצות אחרות בחברה, היא במקומות שבהם שני הצדדים מנסים להשפיע על המרחב המשותף - ושם, השיח בינינו הוא באופן טבעי ממוקד מדיניות.
כדי לצאת מהמלכודת, אנחנו צריכים לעבור משיח ממוקד מדיניות לשיח אחר: שיח שמדבר באופן גלוי על הצרכים, הרצונות והחוויה של הקבוצות האחרות. אם אין לנו הזדמנויות טבעיות לנהל שיח כזה, עלינו ליצור את ההזדמנויות באופן מלאכותי. אנחנו צריכים לבנות בינינו קשרים אנושיים - כאלה שיהיו מספיק קרובים ופתוחים כדי שנלמד מהם על הסוגיות החברתיות, אבל לא כאלה שהמטרה שלהם היא ויכוח, דיון או גיבוש מדיניות.
חשוב גם להתאמץ ולבנות באותן מסגרות את דינמיקת השיח הנכונה, שלא תהיה ממוקדת מדיניות אלא ממוקדת צרכים. אנחנו לא נתמקד בדעתנו, ולא בדעת שותפתינו ושותפינו לשיח. במקום זה, אנחנו נספר מה מניע אותנו, מה חשוב לנו, מה מציאות החיים שלנו כמו שאנחנו רואים אותה, מה מהותי לנו בה ואיפה ברמה האישית קשה לנו. אנחנו נקשיב לצד השני בשביל לשמוע את אותם הדברים ממנו. הדיון על פתרונות אפשריים צריך לתפוס מקום משני ביחסים האלה.
בנייה של יחסים כאלה גם דורשת זמן והתמדה. קשה לדבר בכנות על הצרכים שלנו ושל הקבוצות שמתוכן אנחנו מגיעים, בלי שיש הרבה אמון. זאת מכיוון שכמו שהסברנו, השיח על הצרכים לעתים קרובות "חושף את הקלפים", ולכן יכול לחתור תחת המאמצים של הקבוצה שלנו לקדם מדיניות מסוימת. אנחנו זקוקים לתהליך מתמשך של התקרבות. ככל שאנחנו קרובים יותר, ככה אנחנו נעשים אכפתיים יותר זה כלפי זו, ובכך מצדיקים את האמון זה של זו, ואנחנו לומדים לסמוך יותר ויותר זה על זו.
חשוב במיוחד לבנות יחסים כאלה בין מנהיגות ומנהיגים מחלקיה השונים של החברה. למנהיגות ולמנהיגים בקבוצות השונות יש הבנה של הצרכים השונים של חברי הקבוצה, ובפרט לאלו הנוגעים לסוגיות החברתיות. לכן, אם אנחנו רוצים לקחת מנהיגות, ולנסות להתוות דרך עבור החברה שתהיה טובה לכולם, חשוב שנתקרב למנהיגות ולמנהיגים מהקבוצות האחרות, נבנה איתם קשרים של אכפתיות ואמון, ונדבר איתם על הסוגיות החשובות באופן כן וממוקד-צרכים.