הספרון הזה מיועד, בראש ובראשונה, לכל מי שמרגיש או מרגישה שיש יותר מדי עוינות בין קבוצות שונות בחברה; לכל אלה שחשים בעומק ליבם שלא זו הדרך, ושמה שדרוש לנו הם דווקא חיבור, הקשבה ופתיחות בין אנשים עם דעות מנוגדות.
זו לא גישה פופולרית בימים אלה. אנחנו חיים בתקופה שבה השיח הציבורי הוא כוחני, נבזי ומניפולטיבי. השאיפה שלנו לשיח בריא נראית לפעמים כאילו היא שאיפה לא מציאותית. המציאות מספקת, לכאורה, עוד ועוד הוכחות לכך ששיח כזה הוא בלתי אפשרי; שבני-הפלוגתא שלנו מוכנים, ואולי אפילו רוצים, לרמוס אותנו בדרך ליישום תפיסת העולם שלהם; ושהדרך היחידה שלנו להגן על עצמנו היא להילחם בהם מלחמת חורמה, ולמנוע מהם כל כוח, השפעה או במה. זו אכן הדינמיקה שקיימת כרגע בין קבוצות שונות בחברה. אבל הדינמיקה הזו היא לא הכרח המציאות.
המטרה של ספרון זה היא להציע אלטרנטיבה: דרך אחרת שבה החברה יכולה להתנהל, שלא מבוססת על מאבק, אלא על קשר בריא בין חלקי החברה השונים. אנחנו נסביר מדוע זה נחוץ, מדוע זה אפשרי, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם התנהלות חברתית כזאת.
בכל חלקי החברה ישנם אנשים המעוניינים, כמונו, דווקא לבנות יחסים שמושתתים על רצון טוב, אמון והבנה. אנחנו רק צריכים למצוא זה את זה, וללמוד לדבר זה עם זה - ואז נוכל לקיים את הדיאלוג שברור לנו שחסר. אפשר וצריך לייצר שיח כן ואמיתי בין אנשים, ובפרט בין מנהיגים ופעילים חברתיים ממגזרים שונים ומתפיסות עולם שונות.
בספרון הזה נציג את הבסיס הרעיוני לחזון שלנו, שמיועד להיות התשתית לפעילות של פרויקט "גלים". התשתית הרעיונית הזו בסס את הטענה שהתקוות שלנו לדיאלוג הן אכן מציאותיות, ותחדד את ההבנה שלנו לגבי אופי השיח שאליו אנחנו שואפים. זה יהיה עבורנו מצפן, שבעזרתו נוכל לפתח כלים מעשיים לניהול דיאלוג אפקטיבי. בפרט, נוכל לזהות מתי הדיאלוג הוא אמיתי, ומתי הוא רק ניסיון שטחי לא לריב, שמפתה אותנו בכך שהוא "נעים", "נחמד" או "ידידותי". כך, הכמיהה העצומה שלנו לחיבור ולבניית גשרים לא תכשיל אותנו, ולא תפיל אותנו במלכודות מיותרות.
בעולם שבו השיח אגרסיבי כל כך, הלהבות כה גבוהות, וכל מחנה מתבצר בתוך עצמו, אנשים כמונו הם חריגים בנוף. הקשרים שאנחנו רוצים לבנות עם אנשים ממחנות יריבים עשויים להיתפס על ידי אנשים בסביבתנו כנאיביים, חסרי-תוחלת, מזיקים ואף מסוכנים. אנחנו ניתקל בהתנגדות, גם מצד אנשים מהמחנה האידאולוגי שלנו. מי ייתן והבסיס הרעיוני שמציע הספרון הזה ייתן לנו את הכוח לא להתבלבל, להמשיך ולדבוק בדרך שלנו.
כפי שניתן לראות בכותרת הספרון, בחרנו לקרוא לתקופה הזו "עידן העמדתנות". נפתח, אם כן, בלהסביר מהי "עמדתנות", ומה מייחד את התקופה שבה אנחנו חיים. בפרט: מדוע דווקא בתקופה הזו, כל כך קשה לנהל שיח בריא בין אנשים עם דעות מנוגדות.
מתבקש לחשוב, שבני אדם כל כך עוינים היום אחד את השני, פשוט כי חילוקי הדעות הם קשים במיוחד ועמוקים במיוחד. אבל זה לא הסבר מספק. מחלוקות קשות תמיד היו, ותמיד יהיו. אי-הסכמה, אפילו בנושאים החשובים ביותר, היא חלק בלתי נפרד מהחיים בחברה אנושית. השאלה היא לא האם ניתן לפתור את המחלוקות ולהגיע להסכמה, אלא איך בני אדם בוחרים להתמודד עם קיומה של מחלוקת. אנחנו רוצים לחיות בחברה שמתמודדת עם מחלוקות בצורה טובה יותר.
לכולנו יש עמדות. כולנו חושבים שהדבר הטוב ביותר לחברה הוא שהיא תתנהל בהתאם לעמדות שלנו. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים שאנשים אחרים יסכימו עם אותה עמדה. אז באופן טבעי, אנחנו רוצים לשכנע אותם. מצד שני, אנחנו גם רוצים שתהליך קבלת ההחלטות שמעצב את העמדות של אנשים יהיה הטוב ביותר האפשרי. אנחנו רוצים שאת כולם יניעו הכוונות הטובות ביותר, שיהיו בפניהם את כל העובדות, ושהם יוכלו לעבד את המידע בצורה מעמיקה וללא הטיות. ככל שבני אדם יגבשו עמדות בצורה אינטליגנטית יותר, ככה נקבל כחברה החלטות טובות יותר.
לעתים קרובות, שני הרצונות האלה מתנגשים. מקרה נפוץ כזה, הוא כאשר אנחנו מכירים עובדות שמשרתות את העמדה שלנו, ועובדות שמשרתות את הצד האחר. אם אנחנו בוחרים להביא לדיון רק את העובדות שנוחות לנו, זה אמנם מסייע לשכנע את משתתפי הדיון בעמדה שלנו, אך זה למעשה פוגע בתהליך קבלת ההחלטות שלהם, משום שהם לא לומדים את כל העובדות הרלוונטיות. לעומת זאת, הצגת כל העובדות עשויה לתרום לדיון ולתהליך קבלת ההחלטות, אך גם עלולה לבוא על חשבון השכנוע בעמדתנו.
אז איך מכריעים בין שני הרצונות האלה? בעניין הזה, ניתן להצביע על שתי תפיסות עולם, שאותן אנחנו מכנים "עמדתנות" ו"תהליכנות". עמדתנות היא התפיסה לפיה קידום העמדה שלנו הוא כל כך חשוב, שראוי לפגוע בשבילו בתהליך קבלת ההחלטות של אנשים. למשל: להציג עובדות באופן מגמתי, למנוע מהצד השני להתבטא, או להשתמש בסיסמאות משלהבות במקום בטיעונים רציונליים. תהליכנות, לעומת זאת, היא התפיסה שלפיה אנחנו צריכים לפעול כדי ליצור לאנשים - כולל לעצמנו - את התנאים הטובים ביותר לגבש בהם עמדות. בלי קשר לשאלה, האם זה יקדם את העמדה הנוכחית שלנו, או לא.
העולם של היום הוא עמדתני באופן קיצוני. בין הדוגמאות הרבות אפשר לציין את החלוקה של גופי התקשורת לפי שיוך פוליטי, ואת האופן שבו הם מאפשרים לכל אחד להיחשף רק למה שמחזק את העמדה שלו; את הדרישה להרחיק מהזירה הציבורית אנשים משפיעים שמביעים עמדות "מסוכנות"; את תרבות השיח האלימה והפוגענית, ש"מענישה" אנשים שמביעים את העמדה ה"לא-נכונה"; ומעל כולם - את התפשטות תופעת ה"פייק-ניוז" (חדשות כזב; פרסומים ברשתות החברתיות של דיווחים שקריים, שנועדו להיראות כידיעות עיתונאיות). קשה לחשוב על פגיעה קשה יותר בתהליכי קבלת ההחלטות, מהפצה בלתי פוסקת של מידע לא נכון.
האמונה שלנו בדיאלוג היא שחייה נגד הזרם הזה, משום שהיא מתבססת על תפיסה תהליכנית. אנחנו פשוט מאמינים שלכל הצדדים יש מה להפיק מדיאלוג אמיתי, ושדיאלוג כזה יאפשר לכולנו לחשוב טוב יותר על הסוגיות החברתיות, ויספק לנו את התנאים הטובים ביותר לגיבוש עמדות מושכלות. על כן, הוא חיוני על מנת שנוכל, כחברה, לקבל את ההחלטות הטובות ביותר.
כדי להבין את התהליכים שבהם מתעצבות ההחלטות שלנו כחברה, חשוב לדבר על מנהיגות. כשאנחנו מדברים על מנהיגות, אנחנו לא מדברים רק על נבחרי ציבור, או על מנהיגות "פוליטית" מובהקת. לתפיסתנו, מנהיגה היא כל מי שחושבת על החברה שבה היא חיה, מנסה למצוא דרכים להפוך אותה לטובה יותר עבור אנשים, ופועלת כדי לשנות אותה בהתאם.
יש דרכים רבות בהן אנשים מפגינים מנהיגות: חלקם כותבים ומסבירים את עמדותיהם, במטרה לשכנע אנשים סביבם; חלקם נפגשים עם חברי כנסת, ומקדמים חוקים; חלקם מייצרים אומנות, במטרה לאתגר את החשיבה של אנשים; חלקם מפגינים ברחובות; חלקם משתמשים במערכת המשפט; חלקם מנהלים קמפיינים בטלוויזיה; חלקם מקימים עמותות או חברות שנותנות שירותים נדרשים לציבור; חלקם עושים עבודה עיתונאית, ומדווחים על המציאות לציבור; חלקם עוסקים במחקר, כדי שתהיה לנו תמונה טובה יותר של העולם; חלקם מפיצים מידע ורעיונות ברשתות החברתיות; וכן הלאה וכן הלאה - יש אינספור דרכים שבאמצעותן מנהיגות ומנהיגים מעצבים את מציאות חיינו. כולם עושים עבודת קודש.
אנחנו כחברה ניצבים בפני אתגרים רבים, ואנחנו זקוקים לאנשים רבים שיחשבו עליהם, וינסו לפתור אותם. אנחנו גם צריכים בהקשר הזה מגוון של אנשים - אנשים מתחומי ידע שונים, אנשים עם ניסיון חיים שונה, אנשים שתפיסת עולמם צמחה מתוך אסכולות שונות של חשיבה, ואנשים עם נטיות ונקודות מבט שונות. מגוון הוא המפתח למציאת פתרונות יצירתיים. המנהיגים, על סוגיהם השונים, הם אלה שקובעים לאיזה כיוון החברה שלנו הולכת. אמנם מנהיגים שונים "מושכים" את החברה לכיוונים שונים, אבל בסופו של דבר, כלל המאמצים של הקבוצה הזאת הם אלה שמתווים לחברה את הדרך. לכן, המנהיגות והמנהיגים הם השכבה המעצבת של החברה.
חשוב לשים לב שיש לחברה שלנו שכבה מעצבת, משתי סיבות: ראשית, משום שאם אנחנו רוצים שתהליכי גיבוש העמדות בחברה יהיו טובים, אנחנו צריכים שתהליכי גיבוש העמדות בשכבה המעצבת יהיו טובים. שנית, משום שאם התעניינתם בספרון הזה, כנראה שאתם בעצמכם מנהיגים. ייתכן שאתם לא רגילים לחשוב על עצמכם ככאלה, אבל זו האמת. אכפת לכם מהחברה שבה אתם חיים, אתם מנסים למצוא דרכים לשפר אותה, ואתם רוצים לפעול (ואולי כבר פועלים) כדי להזיז את החברה בכיוון הנכון. גם אם המנהיגות שלכם מתבטאת בדרכים פחות סטנדרטיות, או ממוקדת במעגלים קטנים יחסית - זו עדיין מנהיגות.
חשוב שנוכל לראות בעצמנו מנהיגות ומנהיגים. אבל לא פחות חשוב לראות את עצמנו כחלק מאותה שכבה מעצבת. ככאלה, יש לנו אחריות לתהליכי קבלת ההחלטות של השכבה המעצבת - לא רק של עצמנו, אלא של השכבה המעצבת ככלל.
לא קל להרגיש אחריות כלפי השכבה המעצבת. אנחנו רגילים לחשוב שיש מנהיגים ומנהיגות שהם עבורנו "שותפים לדרך", ואילו יש מנהיגים ומנהיגות שהם "יריבים" שלנו. ה"שותפים" הם אלה שמסכימים איתנו ופועלים לקדם עמדות דומות לשלנו, וה"יריבים" הם אלה שחולקים עלינו, ופועלים לקדם עמדות סותרות. אנחנו לרוב לא חושבים על המשותף בינינו ובין "היריבים". אולם למעשה, יש עוד קבוצות השתייכות שאנחנו חלק מהן, וחשוב לתת עליהן את הדעת. ראשית, כל המנהיגות והמנהיגים - אותה שכבה מעצבת - היא קבוצת השתייכות שלנו. היא כוללת את המנהיגות והמנהיגים שמסכימים איתנו, וגם את אלה שלא. קבוצת השתייכות נוספת, מעט מצומצמת יותר, מורכבת מכל המנהיגות והמנהיגים שרוצים את טובת כל חלקי החברה.
בואו נסתכל רגע פנימה: האם יש חלק בחברה, שאנחנו רוצים שיהיה לו רע? יכול להיות שאנחנו מאמינים במדיניות שתגבה מחיר מאנשים מסוימים. זה בסדר גמור, משום שלכל מדיניות יש מחירים. אבל האם יש חלק בחברה שאנחנו באמת רוצים שיהיה לו רע? אם התעניינתם בספרון הזה, סביר להניח שהתשובה היא לא. אנחנו רוצים שלכולם יהיה כמה שיותר טוב. זה מה שנמצא בבסיס כל האידאולוגיות, העמדות והפעולות שלנו: הרצון להיטיב עם כולם.
יש בעולם, למרבה הצער, גם אי-אלו אנשים שרוצים להרע לאחרים. אבל הם מעטים. רוב בני האדם - ובפרט רוב אלה שלוקחים על עצמם להנהיג - הם אנשים שרוצים שלכולם יהיה טוב, ושכולם יקבלו מענה מספק לכל צרכיהם. זה נכון בכל חלקי החברה.
זה לא תמיד נראה ככה, משום שיש קשיים רבים בתרגום של הרצון היסודי הזה לעמדות מעשיות. מתוך השאיפה לאותו טוב כללי, אנשים מגיעים לעמדות שונות וסותרות. פערי מידע, הטיות אישיות והבדלים בבסיס הפילוסופי, מביאים אנשים לאמונות רחוקות זו מזו לגבי הדרך להשיג את אותו טוב. ההבדלים האלה מובילים לקונפליקטים קשים. כחברה, אנחנו עוסקים הרבה בניסיון להכריע באותן סוגיות שלגביהן אנחנו חלוקים. לכן, אנחנו מקדישים הרבה תשומת לב לקונפליקטים האלה.
אבל חשוב מדי פעם לקחת צעד אחורה, ולשים לב: כל המנהיגות והמנהיגים האלה, שרוצים בטובת כולם, פועלים למעשה למען מטרה משותפת. על אף שיש להם ערכים שונים ועמדות שונות, והם פועלים בדרכים מנוגדות זו לזו - בכל זאת, הם עוד קבוצת השתייכות שלנו. אנחנו חלק מקבוצה גדולה של מנהיגים, שפועלת, בשורש, מתוך אותה מטרה: למצוא את הדרך להיטיב עם כולם. הקבוצה הזו מפוזרת בין המגזרים השונים, ובין המחנות האידיאולוגיים השונים - אך המטרה המשותפת מחברת בינינו.
יש לנו, אם כן, מטרה משותפת. אך האם אנחנו יכולים להיות, באופן כלשהו, גם שותפים לעשייה? האם אנחנו יכולים לעזור זה לזו להיות טובים יותר בלעשות טוב? או שמא נגזר עלינו להשקיע את כל האנרגיה שלנו בלהיאבק זה בזו ובלהכשיל זו את זה?
התשובה לשאלות הללו תלויה באופן שבו אנו תופסים את תפקידה של המנהיגה. גישה עמדתנית תאמר שתפקיד המנהיגה הוא לקדם עמדות מסוימות. לעומת זאת, גישה תהליכנית תאמר שיש מרכיב חשוב יותר בעבודת המנהיגות: החיפוש. הניסיון להבין טוב יותר את המציאות, לחדד תפיסות ערכיות, ולגבש פתרונות לסוגיות שבפניהן החברה שלנו ניצבת.
החיפוש הוא משימה גדולה, משום שאנחנו מתמודדים עם סוגיות קשות. אנחנו נדרשים כחברה להכריע בשאלות מורכבות ביותר, שנוגעות באופנים עמוקים לחייהם של הרבה אנשים, ושהחשיבה שלנו לגביהן נוגעת לרעיונות שנמצאים ביסוד תפיסות העולם שלנו.
כל המנהיגים הטובים, שרוצים לספק מענה לצרכים של כל הקבוצות, נמצאים תמיד בתהליך של חיפוש. כולנו רוצים בכל זמן לגבש את העמדה המושכלת ביותר, על בסיס העובדות המלאות ביותר, ההבנה הטובה ביותר של צדדי הסוגיה השונים, והאכפתיות הרבה ביותר כלפי כלל המעורבים. זה תהליך שלעולם לא מסתיים. תמיד יש לנו מה ללמוד, וכל הזמן אנחנו נדרשים להתעמק בסוגיות חדשות, וכן לשקול מחדש את עמדותינו בסוגיות מוכרות. לכן, אנחנו צריכים לאמץ את התכונה הזאת בתור מרכיב מרכזי בזהות שלנו כמנהיגים וכמנהיגות. התפקיד שלנו הוא לא לייצג עמדה מסוימת - אנחנו מנהיגים מחפשים.
אנחנו לא נצליח בחיפוש, אם נדבר רק עם אנשים שדומים לנו. אנחנו חייבים לנהל שיח עם מגוון של אנשים, כדי שיאירו לנו זוויות חדשות של הנושא, שלא ראינו בלעדיהם. באמצעות השיח הזה אנחנו יכולים ללמוד על הצרכים והערכים של חלקי החברה השונים, להבין אותם לעומק, להיחשף לעובדות שלא הכרנו, ולקבל נקודות מבט חדשות על הדברים. לשם כך אנחנו זקוקים דווקא לעזרתם של אנשים שחושבים אחרת מאיתנו - ועדיף שאלה יהיו מנהיגים, שיש להם היכרות מעמיקה עם אותם נושאים.
אנחנו גם רוצים לתרום את נקודת המבט שלנו למנהיגים שלא בהכרח נחשפו אליה. המטרה שלנו בכך היא לא בהכרח שהם ישתכנעו שאנחנו צודקים. אנחנו פשוט רוצים שיהיו להם, בתור חלק מהשכבה המעצבת, את הכלים הטובים ביותר כדי לחשוב ולגבש עמדות. להעניק להם את הזווית שלנו זו מתנה גדולה. מה שאנחנו יודעים, מבינים וחושבים יכול להיות בעל ערך עצום עבורם.
לכן, מנהיגים מחפשים צריכים לשתף פעולה, ולעזור זה לזה בחיפוש. יש לנו אינטרס משותף: כולנו רוצים שהשכבה המעצבת תהיה שכבה מעצבת חושבת, שמחוייבת לחיפוש, וטובה בו.
עם זאת, חשוב לזכור שהחיפוש הוא בסופו של דבר תהליך אישי. כל אחד מאיתנו יגיע באמצעות החשיבה שלו לעמדות שלו. אין לנו סיבה לצפות שנגיע בסוף להסכמה. במקום שבו אנשים חושבים באופן עצמאי ורענן, זה טבעי שאנשים יגיעו למסקנות שונות. אבל אנחנו רוצים לדעת שעשינו מה שנדרש כדי להגיע למסקנות הנכונות ביותר, ואנחנו רוצים את אותו דבר גם עבור מנהיגים אחרים.
כאמור, הקשר בין מנהיגים מקבוצות שונות הוא חיוני לקיומה של שכבה מעצבת חושבת. אולם כיום, קיים נתק כמעט מוחלט בין חלקי החברה. הפרסונליזציה של המדיה יצרה תופעה של "תיבות תהודה" ("echo chambers"), שגורמות לכל אדם להיחשף בעיקר לאנשים בעלי עמדות דומות לשלו; ותופעה זו לא פסחה גם על המנהיגים. אנחנו כבר לא מוצאים את עצמנו מנהלים שיח אחד עם השני באופן טבעי. אנחנו כבר לא מביעים את המסרים שלנו דרך אותן במות, לא נדרשים להגיב זה לזה, וכתוצאה מכך כלל לא מקשיבים זה לזה.
לכן, כל מי שמאמין בחשיבות של דיאלוג בין מנהיגים, חייב לעשות מאמץ אקטיבי להשתתף בדיאלוג כזה. זה לא מספיק "לקבל את השונה" ו"לשמור על ראש פתוח". אנחנו צריכים ליזום מפגשים. אנחנו צריכים להושיט יד אחד לשני. אנחנו צריכים להחליט במודע להיות שותפים לחשיבה ולחיפוש הדרך. אחרת זה לא יקרה.
אנחנו גם צריכים ללמוד איך להפוך את הדיאלוג לאפקטיבי. השיח המקובל בחברה שלנו הוא שיח של צעקות, לא של הקשבה; אנחנו מן הסתם לא רוצים לייבא את סגנון השיח הזה לדיאלוג בינינו, שכן הוא לא שיח מועיל.
מצד שני, אנחנו גם לא רוצים לפתח זהירות-יתר אחד כלפי השנייה, שתמנע מאיתנו להגיד את מה שצריך להאמר, ותרוקן את השיח שלנו מתוכן.
ניסיונות רבים לדיאלוג נופלים למלכודת הזאת. מתוך רצון לשמור על שיח "מכבד" ולבנות "מרחב בטוח", המשתתפים נמנעים מלגעת בקונפליקטים ביניהם. השיח מתמקד באזורי הנוחות של המשתתפים, ובנושאים שניתן להגיע בקלות להסכמה לגביהם. הם לא מאתגרים זה את זה, ולא חושפים זה בפני זה את הצדדים המורכבים יותר של החוויה שלהם.
בשיח כזה אכן יש תועלת מסויימת. הוא יכול ללמד את המשתתפים לא מעט זה על זה; והוא גם יכול לתת למשתתפים הרבה תקווה לגבי היכולת שלנו כחברה להתגבר על השסעים. אבל בסופו של דבר, שיח זהיר כזה מוגבל בעומק שלו. הוא לא פורץ את הגבולות של הבועות שבהן אנחנו חיים, והוא לא מכריח אותנו לזוז ולהתפתח. לא ככה נראה חיפוש משותף.
אז איך יוצאים ממלכודת הנוחות? איך לומדים לנהל דיאלוג אמיתי ולא מתחמק? זו שאלה גדולה. אבל מאפיין מרכזי אחד של דיאלוג אמיתי, שכדאי להתחיל ממנו, הוא שכל מה שצריך להיאמר - אכן נאמר. וכדי להבין מהם אותם דברים שחייבים להיאמר, אנחנו צריכים הבנה ברורה של המטרות שלשמן אנחנו מקיימים את הדיאלוג. אם תהיה לנו הבנה כזאת, נוכל לזהות את אותם נושאים שמהם אנחנו מתחמקים - ובאופן אקטיבי לשים אותם על השולחן.
זה לא אומר שאנחנו צריכים פשוט לומר כל דבר שעובר לנו בראש, באופן שבו הוא עובר לנו בראש. חשוב לומר את הדברים באופן שמשרת את הדיאלוג: בצורה שמאפשרת לנו להמשיך ולהקשיב זה לזו, ולהצליח להבין את נקודת המבט זה של זו. גם בהקשר הזה, של מציאת הדרך האפקטיבית להתבטא, אנחנו צריכים להבין מה המטרות שלנו. כך נוכל לבחון האם צורת התקשורת שלנו משרתת את המטרות האלה, או לא.
הבנת מטרות הדיאלוג היא משימה שעשויה להיות לא אינטואיטיבית. אנחנו רגילים לשיח שבו כל צד מגיע עם מטרה משלו, להשפיע על הדיון באופן מסוים; אולם כדי שהדיאלוג יאפשר חיפוש משותף, אנחנו צריכים להגיע אליו עם מטרות מסוג אחר: מטרות משותפות לכל הצדדים, שנובעות דווקא מהרצון להיות מושפעים זה מזה. זו הסתכלות שונה, שאנחנו פחות מורגלים בה. לכן, כדי לגבש לעצמנו את המטרות לדיאלוג, אנחנו צריכים להבין במה אנחנו בכלל יכולים להועיל זה לזו. בשאלה הזאת יעסקו הפרקים הבאים.
לכאורה, מתבקש לחשוב שהדבר העיקרי שאנחנו יכולים לתרום אחד לשני זה מידע. אך על אף שמידע זה חשוב מאוד, ואנחנו אכן סובלים ממחסור במידע כתוצאה מהנתק בינינו, יש לנו בעיה בסיסית יותר.
בכל סוגייה חברתית, לכל הצעה לפתרון יש מחירים. בבואנו לבחון את הפתרונות השונים, אנחנו ממשקלים את המחירים השונים זה מול זה. מטבע הדברים, יש מחירים שאכפת לנו מהם יותר, ויש מחירים שאנחנו יותר אדישים כלפיהם. יהיה לנו קל יותר לתמוך ברעיונות שלמחירים שלהם אנחנו יותר אדישים.
על מנת שנוכל לגבש פתרונות לדילמות שיש לנו כחברה, שבאמת ייקחו בחשבון את הצרכים של כל הקבוצות, אנחנו צריכים שיהיה אכפת לנו מהצרכים של כל הקבוצות.
אכפתיות היא מושג מבלבל מעט. רובנו רוצים שיהיה טוב לכולם, ומאמינים בכנות שתפיסת העולם שלנו תעשה טוב לכולם. אבל אכפתיות איננה רק תמיכה בפעולות שלדעתנו יפעלו לטובת כולם. אכפתיות היא רגש.
וזה חשוב שנרגיש את הרגש הזה כלפי כל הקבוצות שמושפעות מהנושא שעליו אנחנו חושבים. כי כשלא אכפת לנו ממישהו, קל לנו יותר לוותר - במודע או שלא במודע - על מה שחשוב לו.
רגש עמוק ואמיתי של אכפתיות הוא מה שמאפשר לנו להסתכל בכנות על כל ההשלכות של פעולות, להקשיב בפתיחות למה שאנשים אחרים באמת רוצים, ולחשוב על פתרונות יצירתיים שיתנו - במידת האפשר - מענה לכולם.
אכפתיות אמיתית לא נובעת מתפיסה שכלתנית. לא די בכך שנרצה בטובתה של קבוצה, כדי שיהיה באמת אכפת לנו ממנה. אם אנחנו רוצים להיות אנשים אכפתיים, אנחנו חייבים לקחת אחריות על הרגשות שלנו, ולעשות מאמץ אקטיבי בכדי לעורר בנו את רגש האכפתיות כלפי אותה קבוצה.
באופן טבעי, כדי שיהיה אכפת לנו ממשהו, אנחנו צריכים נגיעה אישית אליו. אז כדי לפתח אכפתיות כלפי קבוצה, אנחנו צריכים קשרים אישיים וקרובים עם אנשים מתוכה. אנחנו צריכים לאהוב אותם, כדי שכל בעיה שמטרידה אותם תגע לנו בלב.
על כן, לא מספיק שננהל דיון עם אנשים מקבוצות שונות בחברה. אנחנו צריכים לפתח איתם קשרים אישיים, קרובים ואמיתיים.
כמובן, לא כל נושא שמעסיק את אותה קבוצה, יעסיק גם את החברים שלנו שמשתייכים אליה. לכן, יש ערך מיוחד בקשרים עם מנהיגים מתוך הקבוצות השונות - כי אלה האנשים שחווים כל בעיה של הקבוצה כבעיה שלהם. לכן, אם נפתח אכפתיות כלפיהם, נפתח דרכה אכפתיות כלפי הקבוצה כולה.
מי שרוצה לקחת חלק בהתווית הדרך לחברה, צריך להיות כן, ולהכיר בכך שכמו לכל אדם, גם לו יש קושי להיות אכפתי. שנית, עליו לקחת על עצמו ברצינות את המחוייבות לפתח, ולשמר לאורך זמן, אכפתיות כלפי כל הקבוצות. הדרך לעשות זאת היא על ידי אהבה של אנשים ספציפיים מאותן קבוצות.
הבסיס לכל תהליך של גיבוש עמדות בסוגיות חברתיות, חייב להיות בנייה של קשרים אישיים וקרובים עם אנשים מכל חלקי האוכלוסייה.
סיבה נוספת שאנחנו זקוקים לדיאלוג, היא כמובן כדי לחלוק מידע. אנחנו מעוניינים, כמנהיגים, למצוא דרכים לתת מענה לצרכים של כל הקבוצות בחברה. לכן, אנחנו צריכים להבין מהם אותם צרכים.
השיח הציבורי הקיים לא מאפשר לנו לעשות זאת. הוא מתמקד במדיניות שאותן קבוצות מקדמות, לא בצרכים שעומדים בבסיסן.
מדיניות לא מתארת מה האנשים שגיבשו אותה היו רוצים שיקרה. היא מתארת את מה שהם חושבים שצריך להיעשות, פרקטית, בדרך לשם. לכן, המדיניות לא בנויה רק ממרכיבים שבאמת נועדו לענות על צרכים אמיתיים. יש בה גם מרכיבים שנבחרו באופן שרירותי; יש בה גם מרכיבים שנראו למעצבי המדיניות בלתי-נפרדים מהמרכיבים החשובים, אבל בעצם אפשר להתאמץ ולהפריד ביניהם, אם זה נחוץ; ויש בה גם מרכיבים שלא עונים כשלעצמם על שום צורך קונקרטי, אבל נועדו להקל על צעדים עתידיים של קידום מדיניות.
בלי להכיר ולהבין לעומק את הצרכים של קבוצה, אין לנו יכולת לדון ברצינות על המדיניות שהיא מקדמת. אנחנו יכולים להיות רק "בעדה" או "נגדה". ומאחר שגם המדיניות הזו גובשה ללא התחשבות בצרכים של קבוצות אחרות, אלה שתי אפשרויות גרועות מאוד.
לעומת זאת, אם נבין את הצרכים של כל הקבוצות, נוכל להיות יצירתיים, ולחשוב על פתרונות שיתנו מענה לכולן. פתרונות, שעד כה לא יכלו לעלות, משום שלא היה אף אחד שחשב על הצרכים של כל הקבוצות.
להבין את הצרכים של קבוצות אחרות זה לא קל. לפעמים אנשים מרגישים שהם מכירים מגזר אחר, כי יש להם הרבה ידע לגביו - אקטואלי, היסטורי, סטטיסטי וכדומה. אבל עובדות ונתונים זה לא מספיק. לקבוצות שונות בחברה יש גם רצונות שונים, ערכים שונים, ודברים שונים שחשובים להן. אנחנו לא יודעים על איזה נתונים חשוב להסתכל, ולא מבינים את את המשמעות של העובדות עבור אותה קבוצה, אם אנחנו לא מכירים את נקודת המבט הייחודית שלה.
לכן, כדי להבין באמת את הצרכים של קבוצה, אנחנו צריכים להכיר אנשים מאותה קבוצה, לשמוע מהם איך הם חווים את החיים, ומה הם חושבים על הסוגיות החברתיות. לא רק לשמוע עליהם, אלא גם לשמוע אותם. אנחנו צריכים שאנשים מאותה קבוצה יפתחו לנו צוהר אליה. עדיף שאלה יהיו מנהיגים באותה קבוצה, שיש להם ראייה רחבה שלה.
בלי להבין את הצרכים של כל קבוצה, אנחנו לא יכולים להבין האם הצרכים האלה מקבלים מענה או לא; ואין לנו יכולת לבחון ברצינות הצעות למדיניות, ולזהות האם הן מיטיבות עם אותה קבוצה, או שמא פוגעות בה.
קשר בין מנהיגים יאפשר לכולנו להבין את הצרכים של כל הקבוצות, ולחשוב - ביחד ולחוד - על רעיונות טובים שיתנו מענה לכולן.
גם כשאנחנו מוצאים רעיון טוב למדיניות, שעונה על הצרכים של כל הקבוצות, לא תמיד קל לקדם אותו.
בגלל שאין בחברה שלנו אמון בין קבוצות שונות, אנחנו פועלים מתוך חשש מתמיד שקבוצות אחרות - אם תינתן להן ההזדמנות - ירמסו אותנו ואת מה שחשוב לנו. לכן, אנחנו לא מוותרים בקלות על נכסים פוליטיים, שמייצרים תלות של קבוצות אחרות בנו. הרבה פעמים אנחנו מתעקשים על מדיניות מסויימת, לא כי היא באמת משרתת את הצרכים של הקבוצה שלנו, אלא כי היא מונעת כוח מקבוצות אחרות.
פתרונות שמתייחסים למה שבאמת חשוב לכל קבוצה, נוטים לדרוש מכל הקבוצות המעורבות ויתור על הישגים קיימים, נכסים פוליטיים ומוקדי כוח. לכן, הם זוכים לחשדנות ולהתנגדות אוטומטית מכל הצדדים. זה הופך את הקידום שלהם לקשה במיוחד, באופן אירוני, דווקא משום שהם גובשו תוך מחשבה על כל הצדדים. לעומת זאת, מדיניות דורסנית שנוצרה כדי לשרת קבוצה אחת, בדרך כלל קל יותר לקדם, משום שלאותה קבוצה יש אינטרס להשתמש בכוחה ולדרוש את קבלת המדיניות ללא התחשבות בהתנגדויות שעולות מקבוצות אחרות.
לכן, החשדנות בין הקבוצות בחברה מובילה אותנו באופן עקבי לבחור במדיניות גרועה ודורסנית. רק אם נוכל להפחית את החשדנות הזו, נוכל לקיים דיון ציבורי ענייני על רעיונות, ולמצוא מדיניות שתפעל לטובת הכלל.
הדרך להתגבר על החשדנות, היא שהרעיונות יקודמו על ידי מנהיגים שלציבור יש אמון בהם ובמניעים שלהם. לכן, אמון הציבור במנהיגיו הוא תנאי הכרחי לקידום של מדיניות שפועלת לטובת כולם.
למרבה הצער, בחברה העמדתנית, היחסים המקובלים בין מנהיגה לציבור אינם נשענים על אמון במנהיגה, אלא על הסכמה איתה. אנשים תומכים בה, כי הם מאמינים שהיא תקדם את העמדות שלהם. אם היא תשנה דעה - היא עשויה לאבד את בסיס התמיכה שלה - ובלי תמיכה ציבורית, קשה מאוד להנהיג באופן אפקטיבי.
זו הסיבה שרוב השכבה המעצבת עוסקת מעט מאוד בגיבוש עמדות, והרבה יותר בקידום העמדות הקיימות שלהם. בייחוד בנושאים הכי בוערים, שהכי חשובים לנו כציבור.
זאת בעיה. אנחנו, כחברה, זקוקים לשכבה מעצבת חושבת. אם כל המנהיגים כבולים לעמדות, אין מקום למנהיגות מחפשת דרך.
אז כדי להיות מנהיגים שיכולים לחשוב, אנחנו צריכים לבנות מערכת יחסים אחרת עם הציבור. אנחנו צריכים אנשים שתומכים במנהיגות שלנו, לא כי הם מאמינים באותן עמדות כמונו כמונו, אלא כי הם מאמינים בנו, כאנשים. בערכיות שלנו, באכפתיות שלנו, ובשיקול הדעת שלנו.
איך בונים אמון כזה בנו? השלב הראשון בבניית אמון, תמיד, הוא הצדקת האמון. כדי שאנשים יוכלו להאמין שמה שחשוב להם חשוב גם לנו, אנחנו צריכים שמה שחשוב להם באמת יהיה חשוב גם לנו. אנחנו צריכים לפתח את האכפתיות שלנו כלפיהם.
שנית, אנחנו צריכים ליצור עם הקהל שלנו תקשורת שלא מתבססת על עמדות. אם כל מה שיודעים עלינו אלה העמדות שלנו, אז מטבע הדברים אנשים ישפטו אותנו רק על בסיס העמדות שלנו. אם אנחנו רוצים לבסס את התמיכה בנו על משהו אחר, אנחנו צריכים להראות אותו.
לכן, בתקשורת עם הקהל שלנו, אנחנו צריכים להימנע מהתמקדות ב"שורות התחתונות" - בעד מה אנחנו, או נגד מה אנחנו. במקום זה, אנחנו צריכים לדבר הרבה, ובגילוי לב, על השיקולים שהביאו אותנו לאותן מסקנות, לרבות השיקולים שלא הכריעו את הכף; אנחנו צריכים להראות את האכפתיות שלנו; ואנחנו צריכים להיות כנים לגבי ההתלבטויות שלנו, הספקות שלנו, המורכבות של הסוגיות, והסיכוי שבעתיד נשנה את דעתנו. זה מה שיש לנו להציע כמנהיגים.
לבסוף, אנחנו צריכים להוות בעצמנו דוגמה למתן אמון שלא תלוי בהסכמה. אנחנו צריכים לבנות אמון עם מנהיגים אחרים, ולהפגין את האמון הזה בגלוי.
אם נקיים קשרים טובים ובריאים בין מנהיגים מקבוצות שונות, ממחנות שונים, ומתפיסות עולם שונות - נוכל, כמנהיגים, לבנות אמון בינינו. אנחנו נכיר זה את זו, ונדע אחד על השנייה כמה אנחנו טובים, אכפתיים וחכמים. האמון ישפר את התקשורת בינינו, כי הוא יאפשר לנו לדבר בכנות על הצרכים של הקהל שלנו, במנותק מהמדיניות שהוא שואף לקדם. אנחנו גם נוכל להיות מליצי יושר אלה של אלה, במיוחד בקרב הקהלים השונים שלכל אחד מאיתנו יותר קל לרכוש את אמונו. כך, הציבור כולו - על כל חלקיו - יידע מיהם המנהיגים הטובים, מחפשי הדרך, שחושבים על טובת כולם - ויוכל לתת בהם את אמונו.
אם נביע באופן פומבי את האמון שלנו אחד בשנייה, נוכל לחזק בתוך כל מגזר ובתוך כל מחנה אידאולגי את המנהיגים הכי טובים שבו. כך, החברה שלנו תזכה למנהיגות האיכותית ביותר. מנהיגים אלה, שיזכו לאמון רחב וחוצה מגזרים, יוכלו לחשוב באופן יצירתי על סוגיות, ולקדם מדיניות חדשנית, שלא נועדה לשרת קבוצה ספציפית, אלא את החברה כולה.
הרחבנו רבות על הדרכים שבהן אנחנו יכולים, כמנהיגים מחפשי דרך, לעזור זה לזו. אולם הבנייה של יחסים כאלה בין מנהיגים, בתוך ים המסרים המרעילים של החברה שבה אנחנו חיים, עשויה להיות קשה. לכן, אנחנו זקוקים לכמה כללי יסוד שיאפשרו לנו לבנות את היחסים בינינו.
ראשית, היחסים דורשים מחויבות ועקביות. בניית אמון לוקחת זמן, ובשלבים הראשונים היא לא מתגמלת. צריך להתמיד בבניית הקשרים לאורך תקופה עד שהם יניבו פירות. לכן, צריך לקבץ חבורה של מנהיגות ומנהיגים, ולהתחייב לסדרה ארוכה של מפגשים קבועים.
שנית, החבורה צריכה לבנות ולשמור לאורך זמן על מטרה משותפת וגישה משותפת. אחת הדרכים להשיג זאת היא לימוד משותף של נושאים שרלוונטיים למנהיגות בכלל, ולצורת הדיאלוג שאנחנו שואפים לנהל בפרט. כדאי ללמוד ביחד על נושאים שקשורים להקשבה, שיתוף, ניהול, קבלת החלטות וכיוצא בזה. כמו כן, כדאי לחזור מדי פעם על מרכיבים בתפיסת העולם שמוצגת בספרון הזה. הגישה שאנחנו מציגים כאן היא כל כך מנוגדת לגישה המקובלת בחברה, שהיא תישכח מכם עם הזמן. שיעורים על מרכיבים בה יאפשרו לה להישאר רעננה אצל כל המשתתפים, וכך היא תוכל לשמש כבסיס משותף לפעילות. כמו כן, שיעורים כאלה יאפשרו גם להמשיך ולהעמיק בתפיסה הזאת.
דבר נוסף שצריך לקרות בכל מפגש, הוא השיחה. היא, למעשה, התכלית של המפגש. זה חשוב שנחלוק אחד עם השנייה מה קורה איתנו, עם המנהיגות שלנו, ועם המגזר שלנו. זה גם בונה את האינטימיות בינינו, וזו גם הדרך שלנו לפתוח אחד לשני צוהר למקום שממנו אנחנו מגיעים. חשוב שתהיה לנו אפשרות להעלות נושאים שמעסיקים אותנו, ושנשמע מה יש למשתתפים אחרים לומר עליהם. על אף שהשיחה היא יחסית חופשית, כדאי שהיא תהיה מונחית באופן כזה שיעודד אנשים לחלוק, ויבטיח שלכולם תהיה הזדמנות לדבר.
דבר נוסף שכדאי לעשות, הוא לתת בכל מפגש לאחד המשתתפים להציג קבוצת זהות שהוא משתייך אליה, כדי לסייע לשאר החברים להכיר טוב יותר את אותה זהות. החלק הזה נועד להעלות נושאי עומק, שלא עולים באופן טבעי בשיחה.
לפרוייקט "גלים" יש מתודולוגיה מפורטת להנחיית מפגשי חבורות, אך אלו עיקרי הדברים.
החברה שלנו זקוקה למנהיגים ולמנהיגות מחפשי דרך; ומנהיגים מחפשי דרך זקוקים אחד לשני. הם צריכים לשתף פעולה במאמץ להתחזק באכפתיות, להבין את הצרכים של חלקי החברה השונים, ולבנות יחסי אמון עם הציבור. השותפות הזו לא דורשת הסכמה ביניהם, ולא שואפת לייצר הסכמה כזאת. להפך: השוני והמחלוקות הם המשאב שמאפשר להם לתרום זה לזה, ולקדם את מטרת העומק המשותפת שלהם: קידום של מנהיגות אכפתית, מעמיקה, חושבת ויצירתית, שפועלת לטובת כולם.
אם השתכנעתם בערך האדיר של יצירת קשרים כאלה בין מנהיגים, אתם מוזמנים רוצים לאמץ את הפילוסופיה הזאת כפרקטיקה, ולבנות קשרים כאלה עם מנהיגים מקבוצות אחרות.
לפרוייקט "גלים" יש חזון: לבנות קהילה גדולה של מנהיגים, מכל הקבוצות ומכל תפיסות העולם, שעושה בדיוק את זה.
כמובן, שהקהילה תתבסס על חבורות קטנות. אחרי הכל, הגישה שלנו מבוססת על קשרים אישיים, קרובים וארוכי-טווח, וזה דבר שניתן לבנות רק בחבורות קטנות. אבל אנחנו גם רוצים שיהיו חברים שמשתתפים ביותר מחבורה אחת, ומהווים חוליה מקשרת בין חבורות; ושמדי פעם יהיו אירועים משותפים למספר חבורות. כך, החבורות הקטנות ירכיבו קהילה גדולה ומקושרת, ונוכל לבנות בתוכה הרבה יותר קשרים, עם מגוון רחב יותר של מנהיגות ומנהיגים.
ככל שהקהילה תגדל, כך תגדל גם ההשפעה שלה. רשת גדולה של מנהיגים שלא רק מקדמים עמדות ידועות מראש, אלא פועלים אקטיבית להתחזק באכפתיות כלפי כל חלקי בחברה, פועלים כדי להכיר אחד לשני לעומק את המגזרים השונים, מתייעצים אחד בשני, חושבים ביחד, בוחנים מחדש את תפיסת עולמם, מגבשים עמדות מושכלות, ומחזקים את אמון הציבור זה בזה - זו עשויה להיות מהפכה של ממש.
השאיפה שלנו היא שלהתאמץ אקטיבית להכיר לעומק את האחר לא יהיה "תחביב" עבור מנהיגים, אלא חלק אינטגרלי מהציפיות של הציבור מהם, וחלק אינטגרלי מהפרקטיקה המקובלת של כל מנהיג בישראל.
אם זה מעניין אתכם, ואתם רוצים להשתתף בחבורה שהיא חלק מהקהילה הזאת - כתבו לנו. אנחנו נודיע לכם כשנמצא חבורה שמתאימה לכם.
שימו לב, שיכולים לעבור חודשים עד שתיפתח חבורה מתאימה. אבל חשוב שתירשמו, כדי שנדע לפנות אליכם כשתצוץ הזדמנות.
"כמו שהים מחבר בין איים, יבשות וארצות, כך האהבה תחבר בינינו..."
כך נכתב בראש הכתובה של זוג חברים שלי שהתחתנו. שניהם, יש לציין, ימאים מנוסים, שהאהבה הגדולה שלהם - מלבד האהבה אחד לשנייה, כמובן - היא הים.
כששמעתי לראשונה את המשפט הזה בטקס הנישואין שלהם, הרמתי גבה. הרי הים לא מחבר בין יבשות - הוא מפריד ביניהן. לקח לי רגע להבין: עבורי הים הוא מכשול, ועל כן הוא מפריד בין יבשות. אבל עבור מי שיודע לשוט, אוהב לשוט, ומרגיש בנוח על המים - הים מחבר בין יבשות.
החברה שלנו רואה במחלוקת מכשול. אנחנו לא יודעים להתמודד עם מחלוקות, לא אוהבים להתמודד איתן, ומרגישים איתן לא בנוח. לכן, הן מפרידות בינינו.
אבל אם נלמד לחיות עם אי-הסכמות ועם השוני בינינו, להרגיש איתם בנוח, ואפילו ליהנות מאיך שהם מעשירים את עולמנו - אז הם יכולים להפוך למה שמחבר בינינו.
המגוון האנושי ומגוון הדעות הם לא תקלה - הם דבר טבעי ורצוי. הבעיה היא הנתק שנוצר כתוצאה מהפחד שלנו מהם. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את הגלים.